בסין בונים חיים חדשים

תור הזהב של החתונות בסין, שנובע מדור של בייבי בומרס שהתבגר, מוביל לפריחה עצומה בענף הנדל"ן ■ "החתונה מעניקה להם הזדמנות פז להוציא כספים", אומר כלכלן בחברת צ'יינה אינטרנשיונל קפיטל

מנג ני ופאן ז'קינג ערכו בחודש שעבר טקס כלולות כפול: זה עם זה ועם סוכן הנדל"ן שלהם.

סין מצויה בעיצומו של תור זהב של נישואים, שמספק פריחה לעסקים רבים ומגוונים, מאולפני צילום עד לחברות כריית פלטינה ברחבי העולם. אבל בשום מגזר ההשפעה הברוכה הזו לא ניכרת כמו בשוק הדיור.

זרם הזוגות הצעירים שקונים את הבית הראשון שלהם יכול להניע את מכירות הנכסים בסין במשך שנים רבות, גם כאשר חלק מהמשקיעים חושש שהמחירים כבר נכנסו לטריטוריה בועתית מסוכנת.

"בעלי ואני העדפנו לקנות בית במקום לשכור, מפני שנישואים הם התחלה חדשה ואנחנו רוצים לבנות משפחה", אומרת מנג, שמתראיינת בדירת הסטודיו המסודרת והקטנה שלה ושל בעלה.

סיפור שגרתי

במבט ראשון, הסיפור של מנג ופאן (בסין, שמות המשפחה הם השמות הראשונים) נראה שגרתי, אבל מה שהופך אותו לייחודי הוא ששני בני הזוג הם חלק מגל דמוגרפי של צעירים בשנות ה-20 לחייהם שצפויים להינשא עד שנת 2015.

שוק הנדל"ן למגורים ייהנה לכן מביקוש סולידי. אנליסטים מעריכים שזוגות צעירים חדשים כאלו ירכשו עד 450 מיליון מ"ר של דיור מדי שנה, או בערך 16% מכל מה שנבנה כעת בשוק הדיור.

הנוף הנשקף מהחלון של דירתם של מנג ופאן הוא של בנייני מגורים חדשים עד קו האופק. ממזרח נראית שכונה של בתים צמודי קרקע ישנים, שנבלעת באיטיות על-ידי הבניינים הגבוהים החדשים. "הדירות כאן קטנות למדי. הן מתאימות במיוחד לזוגות צעירים", אומרת מנג. היא מעריכה ששלושה רבעים מהשכנים שלה הם בערך בני 30.

אלו הם צאצאי הבייבי בומרס של סין: אוכלוסיית המדינה גאתה בייחוד בשנות ה-50 וה-60. מספרם היה עוד יותר גבוה אלמלא השיקה בייג'ין את מדיניות הילד היחיד במשפחה בסוף שנות ה-70 כדי למנוע את התפוצצות האוכלוסייה, אך ילידי אותן השנים הם עדיין קבוצת גיל גדולה יותר מן הצעירים או המבוגרים מהם.

מסתבר שהפיקוח השנוי במחלוקת על הילודה עיצב את הרגלי הצריכה של הילדים היחידים. הוריהם ממטירים עליהם מתנות ותשומת לב לאורך כל חייהם, והדור הזה של בני הבייבי בומרס אוהב לפזר כספים, שלא כמו ההורים שלו.

"כולם גדלו מאז 1980, בשלושים השנים של הצמיחה המהירה, והם אינם חשים בצורך לחסוך ולהיות זהירים כמו הוריהם", אומר זינג זיקיאנג, כלכלן בחברת צ'יינה אינטרנשיונל קפיטל. "החתונה מעניקה להם הזדמנות פז להוציא כספים".

ועדה לתעשיית החתונות

פריחת שוק החתונות לא נעלמה מעיני הרשויות. התאחדות העובדים הסוציאליים הרשמית הקימה ב-2003 ועדה מיוחדת לתעשיית החתונות כדי לאסוף נתונים ולקבוע תקנים. לפי יו"ר הוועדה, שי קנינג, מספר החתונות, שהיה כ-10 מיליון ב-2008, עולה בקצב שנתי של 10%, וההוצאה עליהן עולה ב-20%.

"המשבר הפיננסי העולמי פגע בהרבה תעשיות: ייצוא, בנקים, ביטוח. רק תעשיית החתונות לא נפגעה, היא אפילו התחזקה עוד יותר בשנה שעברה", אומר שי.

העוצמה הזו גלשה אל שוק הדיור, כאשר הזוגות הנשואים רוכשים דירות בקצב מזורז בשעה שעסקים אחרים מתייבשים. שי מצביע על סקרים שנערכו על-ידי "המכון הסיני למחקרי מדד", שמראים ששלושה רבעים מרוכשי הדירות לראשונה בחייהם הם מתחת לגיל 35.

העלייה במכירות הבתים - ב-79% בינואר-אוקטובר השנה לעומת 2008 - לא נזקפת רק לזכות הזוגות המתחתנים. הכלכלה הסינית טובעת במזומנים לאחר שהבנקים הרחיבו מאוד את ההלוואות שלהם כדי להיאבק במשבר הפיננסי. בסין קיימות אופציות לא רבות להשקעה, ונדל"ן היא הבולטת שבהן.

"מחירי הבתים מוכתבים במידה רבה על-ידי משקיעים", אומר זו לינהואה, כלכלן באקדמיה הסינית למדעי החברה. "רכישת בתים אחרי נישואים היא רק חלק מהביקוש".

משפרים סיכויים

אבל במקומות רבים זהו חלק מהותי. בערים קטנות יותר, שבהן מספר הגברים עולה בהרבה על מספר הנשים, המשפחות מנסות לשפר את סיכויי בניהן להתחתן באמצעות הבטחות של דירה גדולה יותר לכלה המיועדת.

הממשלה צריכה להקדיש מחשבה רצינית לתרחיש של ירידה בביקוש לדיור כאשר הגל הנוכחי של החתונות יחלוף בסביבות שנת 2015, אומר זינג מחברת צ'יינה אינטרנשיונל קפיטל.

בינתיים, ההורים, לא הזוג הצעיר עצמו או הבנקים, מממנים בדרך כלל את הדיור לזוג הצעיר. עם חסכונות חיים, וילד אחד בלבד, ההורים יותר מאשר מוכנים לסייע, הם מתעקשים לסייע לזוג בתחילת דרכו.

וונג דג'יאן וניו שייאוזיה רכשו באחרונה דירה שנייה בבייג'ין לבנם בן ה-29 ולאשתו, לאחר שהדירה הראשונה שהם רכשו לא מצאה חן בעיני הזוג הצעיר. החיסרון הגדול של הדירה הראשונה, מספרים ההורים, היה שהיא חייבה את בני הזוג לנסוע חצי שעה לעבודה שלהם.

יוצאים מהקן

"הם צריכים להיות עצמאיים, להיות אחראים לחיים שלהם", מקוננת ניו, שזוכרת שכאשר היא נישאה, היה עליהם לחכות יותר משנתיים לפני שמקום עבודתם ארגן עבורם דירת חדר קטנטונת.

"אני רוצה לדחוף אותם החוצה מן הדירה שלנו, לגרום להם לסבול קצת כפי שאנחנו סבלנו", אומר וונג בהבעת נחישות שמתמוססת במהירות. "אבל הבעיה היא שכאשר אנחנו רואים שהם סובלים, אנחנו מרגישים רע. אני לא מאשים אותם, כי הכל בגללנו. אנחנו אחראים, מפני שפינקנו אותם". *