ריאל מדריד אשמה בהכל

ליברפול כבר במקום השביעי בפרמיירליג אחרי שחטפה 2-0 בפורטסמות'. מנצ'סטר יונייטד חוזרת עם שלישייה מפולהאם ורושמת הפסד ליגה חמישי ב-18 מחזורים. ליון, מי שדרסה את הליגה הצרפתית 7 עונות ברציפות, מדורגת רביעית עם 10 נקודות מהפסגה.

למרות שלכל אחת יש ערימת בעיות משל עצמה, הרי שלכישלונות של ליון, ליברפול ויונייטד, יש מכנה משותף. או אשם מרכזי: קוראים לו ריאל מדריד. זה כמובן לא בא להוריד מאשמת המנג'רים, מהטעויות הטקטיות, מהרכש הלא נבון, מהשיקולים המוטעים בהצבת ההרכבים, ממכת הפציעות.

בכל שלושת המקרים איבדו הקיץ הקבוצות הללו כוכב ענק לטובת "המלכותיים" ממדריד - קארים בנזמה (ליון), צ'אבי אלונסו (ליברפול) וכריסטיאנו רונאלדו (יונייטד). כך למעשה הרוויחה ריאל פעמיים: גם החלישה את שלוש מהקבוצות החזקות ביבשת וגם סידרה לעצמה את אחת הקבוצות האטרקטיביות אי פעם. למרות שרבים טוענים אחרת, מה שעושה פלורנטינו פרז, נשיא ריאל מדריד, הוא לא בלתי מוסרי. מעשיו מעוגנים במערכת עקרונות וחוקים מקובלת בספרד לפחות מאז תום מלחמת העולם השנייה. וכמובן שפרז וריאל הם רק הנציגים הבולטים של הכדורגל הספרדי, ולחלוטין אינם בודדים.

אצלנו חובות זה בסדר

מה שקרה בקיץ האחרון - נהירת השחקנים הגדולים לספרד - היא תופעה שקשורה לשינויים בתוך אירופה. למאבקים בין חוקי האיחוד האירופי ולבין מה שמנסה להנהיג נשיא אופ"א מישל פלאטיני. הבעיה של יתר המדינות באירופה היא כפולה: מצד אחד, אופ"א וההתאחדויות המקומיות נאלצות להתמודד עם מערך חוקים אירופי שמאפשר ניפוץ של כל שאריות הגבולות בין המדינות השייכות לאיחוד. אותו מערך שמקדש (באמצעות חוקי בוסמן ודומיו) מעבר שחקנים כשכירים לכל דבר ועניין בין הליגות השונות באירופה.

בתוך אלו קיימות התקנות שמעביר פלאטיני, והשאיפות של אופ"א בנוגע לשוויון הזדמנויות בין ההתאחדויות, בנוגע לאיסור רכש של כישרונות צעירים וכדומה. התקנות האלו מנסות לקבע איזושהי אחידות ולהגביל במשהו את אפשרות התנועה של שחקנים בין ההתאחדויות.

אלא שבו בזמן שפלאטיני מחפש דרכים יצירתיות, המערכות המקומיות והתקנות הפנימיות של כל התאחדות, שונות לחלוטין אלה מאלה. והן אלו שיוצרות את חוסר השוויון ותופעות כמו ריאל מדריד. לדוגמה, היחס בספרד לחובות העתק של המועדונים המסתכמים במיליארדי אירו, ושמאפשר להם להמשיך ולפעול ולרכוש שחקנים תחת חובות, לא מתקבל על הדעת לחלוטין בהתאחדות הגרמנית. זו דורשת ומנתחת מאזנים מפורטים מכל מועדון החייבים להראות איזון או רווח בסיום העונה, וזאת מראש, תוך שימוש בזהירות מקסימלית והנחות מוצא פסימיות. או אפילו הפרמיירליג האנגלית, שהחלה להקשיח את הרגולציה על קבוצות שנמצאות בחובות - עד כדי שהיא מאיימת למנוע מפורטסמות' לקבל את הכספים המגיעים לה מהטלוויזיה ולמנוע ממנה פעילות בשוק ההעברות, עד שלא תפתור את החוב שיש לה כלפי קבוצות אחרות בליגה.

גם דרכי המימון וההגמשה של החוק שונים ממדינה למדינה ומהתאחדות להתאחדות. בכך מוציאות ההתאחדויות הליברליות, "המוסריות", את השחקנים שלהן לשוק כסחורה עבור הטורפים הספרדים.

בכך גם ניתנת התחושה לשחקנים בליגות שהן לא הליגה הספרדית, שהן נחותות ממנה, ולכן משמשות "ספקיות בשר" שלה. לא בכדי נאבקו ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד בשנה שעברה על מעברו של כריסטיאנו רונאלדו. השחקן עצמו רצה לעבור, אבל עבור מועדון הפאר האנגלי משמעות המעבר היתה שאם ריאל תרצה, כל שחקן יוכל לעבור אליה. בייחוד כשהתחושה היא שמדריד היא המטרה והחלום, ומנצ'סטר רק תחנה בדרך. לכן הטיל בזמנו אלכס פרגוסון וטו על ההעברה, וזו נמנעה עד הקיץ האחרון. בכך ביקש לאותת שיונייטד ניצבת בגובה העיניים של ריאל.

אצלנו תהיה "עובד בכיר"

אבל לא רק התקנונים והערכים המקובלים בכל התאחדות נותנים את הטון, כי אם גם חוקי המדינה. כך למשל נדרשים מועדוני הכדורגל באנגליה, לפי חוקי עבודת אזרחים זרים במדינה, להעסיק אך ורק שחקנים שהם שחקני נבחרת קבועים במולדתם. אותו רישיון עבודה מפורסם. דבר זה מייקר כמובן את עלותם של השחקנים הבריטיים שעבורם לא נדרש רישיון כזה, מה שמותיר פחות מרווח פעולה עבור רכש זר.

למרות שהליגה האנגלית עדיין נחשבת אטרקטיבית לכוכבים, הרי שלמי שאין בפניו מגבלות כאלו קל יותר לפעול בשוק. לפעמים אפילו בסיוע תמריצים ממשלתיים. כן, כן. למשל, חוק המיסוי של "עובדים בכירים זרים" בספרד, הידוע יותר בשם "חוק בקהאם". ב-2002, כדי לעודד כדורגלנים בכירים להגיע לספרד, חוקק בספרד סף מס מקסימלי של 24% בלבד עבור "עובדים בכירים זרים" המרוויחים יותר מ-600 אלף אירו בשנה. חוקי המיסוי יוצרים יתרון במקום אחד (ספרד) על פני מקומות אחרים.

ההחלטה לבטל את החוק השנה מעוררת רוגז גדול במועדונים הספרדים, וכבר הביאה לאיומים בדבר שביתת כדורגל שנועדה למנוע החזרת השחקנים למדרגת המס המקובלת של 49%. מי שייאלץ לשלם את ההפרש מכיסם, הם המועדונים כמובן, שייאלצו בכך אולי גם לצמצם את חובותיהם במקצת.

אבל לא רק בספרד זהו המצב. השרה לענייני ספורט בצרפת, רמה יאדה, נקלעה לריב עם השרים הבכירים בממשלה וקיבלה עצה "להתפטר או לסתום את הפה" עקב התנגדותה לביטול הסיוע הפיסקאלי לכדורגלנים. מדובר בתקנה צרפתית הפוטרת 30% משכרו של ספורטאי מקצוען בענף קבוצתי ממס. עבור מועדונים שמעסיקים 1,400 כדורגלנים ושחקני ראגבי הזכאים להקלת המס זהו נדבך חשוב באטרקטיביות הפיננסית שלהם, ועלות התקנה לממשלת צרפת ואזרחיה היא כ-30 מיליון אירו בשנה. כדי לא לפגוע בתכנון השנתי, הסכים ראש הממשלה פראנסואה פיון לדחות את הביטול עד יולי 2010, אבל לא יותר מכך. עבור יאדה, "ביטול ההטבה לספורטאים מקצוענים יאיים על התחרותיות של הספורט הצרפתי".

בספרד מוביל נשיא ברצלונה, ז'ואן לאפורטה, את ההתנגדות נגד ביטול הטבת המיסוי, בטענה ש"הפעולה הזו פוגעת בכדורגל הספרדי ותגרום לשחקנים כישרוניים לחשוב פעמיים לפני שהם מגיעים לליגה שלנו".

וכשכדורגלנים חושבים, ועוד פעמיים, זה מתכון בטוח לבעיות. הם עלולים להישאר במועדונים כמו ליון ולהפוך את מאזן הכוחות הנוכחי על-פיו.