אני עובדת אצל פישמן

אני עובדת בעיתון "גלובס". לא ייאמן, אבל עוד מעט כבר 8 שנים (איך שהזמן רץ). למעשה, אפשר לומר שאני מקבלת משכורת ממשפחת פישמן, כי היא מחזיקה 66% מהעיתון. אליעזר פישמן, למי שלא יודע, מחזיק בעוד הרבה עסקים אחרים, הרבה יותר גדולים, ועל הרבה מהם מדווחים ב"גלובס". טוב, נו. עיתון עסקים, מה אתם רוצים. מה שכן, בכל פעם שמדווחים על עסק שקשור לפישמן, דואגים להכניס משפט קטן בסוף שמבהיר שהוא בעל השליטה בעיתון. יענו - גילוי נאות.

בין היתר, פישמן גם מחזיק ב-38% מעיתון "ידיעות אחרונות". "ידיעות" מאוים לאחרונה מההשתלטות של החינמון "ישראל היום" על עיתונות המיינסטרים - השוק שבו "ידיעות" שולט מזה שנים.

"ישראל היום" הוא הבייבי של המיליארדר שלדון אדלסון, חובב ביבי נתניהו ידוע, שהחליט להשקיע לא מעט כסף בחינמון ישראלי, מן הסתם כי בא לו על כוח והשפעה. הוא לא הקים סתם חינמון - אלא חינמון עם מערכת לא קטנה וגם לא מעט אג'נדות, והוא מחלק אותו חינם בתפוצה אדירה של 260 אלף עותקים ביום. חלק גדול מהם מגיעים חינם ישר לבתי הקוראים - מודל שלא קיים בשום מקום אחר בעולם.

זהו. לדעתי, עכשיו אמרתי לכם הכול, וזה אומר שרק עכשיו אפשר להתחיל לדבר. למה? כי קשה היום לכתוב על תחום העיתונות, גם אם אתה נורא אובייקטיבי ומקצועי, בלי שחושדים בך באינטרסים זרים. אבל אם הכול נמצא על השולחן, לפחות לא אגרום לכם לבזבז יותר מדי זמן על ספקולציות.

את החשדנות בעיתונאים אפשר להבין. אחרי הכול, שוק העיתונות בישראל הפך לזירת קרבות רוויית דם ופצועים. העיתונות המודפסת בירידה כבר שנים בגלל האינטרנט, ובגלל ששוק הפרסום התכווץ בשנה האחרונה, אפשר לומר שכולם בצרות.

באווירה כזאת, חושי ההישרדות מתחדדים, ולפעמים שוכחים מה זה אתיקה, אובייקטיביות, מחויבות לקורא, דמוקרטיה, דברים כאלה. אתם יודעים איך זה: במלחמה לא תמיד משחקים לפי החוקים, גם אם לא מודים בזה.

אז מצדי, תחשדו בי ותגידו שאני מדברת מהפה של פישמן. אני בכל זאת מתכוונת להמשיך, ומי שלא מתאים לו - יכול להפסיק לקרוא בדיוק אחרי הנקודה הקרובה.

אחד אוליגרך, אחד לא

מן הסתם שמתם לב לזה שמתקיים בזמן האחרון דיון רב-אמוציות סביב הלגיטימיות של "ישראל היום". האם זה בסדר שמישהו יקנה כוח והשפעה בצעדים ששוברים את השוק? ברור שהעיתונים המסורתיים, בעיקר "ידיעות" ו"מעריב", לא ממש אוהבים את זה. אחד הדברים שיזם לאחרונה בעלי "מעריב", עופר נמרודי, היה הצעת חוק: כפי שלתושבים זרים אסור להחזיק רוב בערוץ טלוויזיה, כך לאסור אחזקה דומה גם בעיתונים. היוזמה זכתה לכינוי "חוק אדלסון", וראו זה פלא: דווח עליה בהרחבה בעיתונים. אותם אלה שאמורים להיות מאוד מושפעים ממנה, לכאן או לכאן.

ב"מעריב", מן הסתם, שיבחו אותה. ב"ישראל היום", לעומת זאת, ירד העורך הראשי עמוס רגב על נוני מוזס ועופר נמרודי במאמר חריף במיוחד. עד כאן, תודו שזה לא ממש נפלא מבחינת דיווח אובייקטיבי ובלתי-תלוי, אבל לפחות קל מאוד לדעת מאיזו פוזיציה מדברים. אבל ה"קמפיין" האחרון של "דה מרקר" של "הארץ" נגד החוק המתהווה, הוא כבר קצת פחות ברור לעין.

זה אולי הזמן לעצור שוב ולומר, ש"דה מרקר" הוא המתחרה המר ביותר של "גלובס", ולכן אתם מוזמנים לשוב ולחשוד בי בדיבור מטעם. אבל במלוא הכנות - שני הדאבל ספרדים מאירי העיניים המצדדים כל-כך באדלסון שפורסמו ב"מרקר" השבוע, קצת מקוממים. לא כמתחרה, אלא דווקא כעיתונאית.

סתם מעניין אותי, כמה אנשים יודעים שאדלסון מפרנס לא רע את ה"מרקר" בשנים האחרונות? הרי "הארץ" נמצא בחובות כספיים די גדולים ומעיקים, ואילו אדלסון מדפיס בדפוס של העיתון את "ישראל היום" ומשתמש גם במערך ההפצה שלו. התוצאה - עשרות רבות של מיליוני שקלים עוברים מאדלסון ל"הארץ" מדי שנה, ועושים הבדל גדול מאוד במצבו הכלכלי וביכולתו להמשיך להתקיים.

לא ראוי היה לעדכן בכך את הקוראים של "הארץ", שנחשפו השבוע לקמפיין הסופר-אובייקטיבי נגד "חוק אדלסון"? אולי איזה גילוי נאות קטן לגבי התלות הזאת?

כנראה שלא.

אז מה השורה התחתונה?

האמת היא שיש כמה. קודם כל, העיתונים חטאו כולם בכך שנגררו להתפלש ברפש האינטרסים. אף אחד כבר לא יכול להתהדר בניקיון כפיים, באובייקטיביות ובסיקור שטובת הציבור לנגד עיניו. ועל זה, כדאי שכולם יעצרו ויחשבו, כי לא מאוחר מדי. כולנו נגררנו למלחמה המסריחה הזאת, וזה לא ממש משנה מי התחיל. אבל כן משנה מי ימשיך, ועד כמה רחוק ילך הסיקור שנובע מאינטרסים כלכליים ולא משום דבר אחר.

שנית, לגבי העניין עצמו. גם אני חושבת ש"חוק אדלסון" הוא דבילי. מצד שני, מה שקורה עם "ישראל היום" הוא בהחלט מסוכן (ומצדי, תחשבו שוב שאני סתם מתחנפת לפישמן). בואו נגיד כך - קצת לא הגיוני שמישהו יקנה כוח והשפעה בשוק העיתונות וישבור את כל הכלים, פשוט כי יש לו את הכסף לעשות את זה. זוכרים כמה נחרדנו כשגאידמק ניסה "לקנות את קולות העשירונים התחתונים", כי עוד לא ידענו שהוא יברח מכאן, יורשע בפלילים ולא ייכנס לפוליטיקה?

נכון - אדלסון הוא לא גאידמק, אבל תכל'ס - מה ההבדל הגדול בין השאיפות של השניים? זה שאחד אוליגרך והשני לא? לא יודעת. אותי, גם כעיתונאית וגם כאזרחית, זה לא ממש מרגיע. מה בעצם מונע מאדלסון להתחיל גם לשלם למי שיקרא "ישראל היום"? אין ספק שיהיו לא מעט קופצים על האפשרות לקבל בכל בוקר שטר קטן עם הגיליון שיגיע עד דלת הבית. למה לא, בעצם?

בכך הסכנה האמיתית, ולא בשאלה אם אדלסון הוא תושב ישראלי או לא. קצת מצחיק שבכל מה שקשור להגבלים עסקיים, החוקים הקיימים מאפשרים מאוד בקלות להגביל גופים מונופוליסטיים שעושקים את הציבור וגובים מחירים גבוהים, אבל אין שום דרך להגביל גוף שמנסה להשתלט על השוק דווקא בשיטה ההפוכה - לתת בחינם.

כי מי שנותן בחינם, כאילו לא רוצה להרוויח. לפחות לא עכשיו. הוא רוצה להעיף מתחרים מהשוק, לצבור כוח והשפעה, ואחר כך - נדבר. לכאורה, הצרכנים נהנים. ביננו, מה רע בלקבל חינם. אבל האם גם בטווח הארוך הם יהנו, או שקיימת כאן סכנה אמיתית לעיתונות, ואפשרות לצמיחה של מונופול מסוג אחר, גרוע במיוחד?

מוגש כחומר למחשבה לממונה על ההגבלים העסקיים, שלמען הגילוי הנאות, גם היא די חברה שלי.