איך נתקעתי עם הקבוצה הזאת?

חיים שדמי על הדור הבא של אוהדי הכדורגל

תעצמו רגע את העיניים ותנסו להיזכר במשחק הכדורגל הראשון שלכם בחיים. רוב הסיכויים שאחת משתי הקבוצות שהיו על כר הדשא באותו משחק מיתולוגי היא היום הקבוצה האהודה שלכם. קצת מוזר. אנחנו מחליפים הכל בחיים. חברים. עבודות. כלי רכב. אפילו בני זוג. אבל קבוצות כדורגל הן דבר שהולך איתנו עד יומנו האחרון.

מה גורם לנו לבחור קבוצת כדורגל ולהישאר תקועים איתה גם כשהיא על הפנים? מתי זה פחות או יותר קורה לנו, הרגע הזה שבו אנחנו מחליטים שמצאנו את אהבת חיינו? ואיך שינתה הכניסה של בעלי ההון את הדמוגרפיה של האוהדים?

1. "בן יקר, אתה תאהד את מכבי חיפה"

"יש מושג שנקרא רושם ראשוני שיש לו הד חזק יותר בזיכרון. זה יכול להותיר חותם עמוק שיכול לקבע לך את האהדה", מסביר פרופסור עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית ואוהד של מכבי חיפה וברצלונה.

אבל כנראה שכמו בעסקי האהבה, לא מספיק רושם ראשוני כדי לבחור את אהובת לבך. "מחקר שנערך באנגליה שבו נבדקו הגורמים המשפיעים על האוהדים, העלה שהדבר הכי משפיע של בחירת הקבוצה האהודה היה המשפחה, או ליתר דיוק דמות אב או אח גדול מכוונת", מסביר סוציולוג הספורט, ד"ר יאיר גלילי. "גם חברי קבוצת הגיל או חברים קרובים יכולים להיות בעלי השפעה על בחירת הקבוצה. בנוסף, יש השפעה של מקום המגורים - ערים או שכונות שמזוהות עם קבוצה מסוימת, כמו למשל בלונדון, או להבדיל בישראל שכונת התקווה עם בני יהודה".

גלילי מוסיף כי בעידן המודרני, יש השפעה חזקה לכלי התקשורת שנוטים לסקר את הקבוצות הגדולות ולהאדיר את הכוכבים שלהן, מה שמביא להלימות גבוהה במפלס האהדה אליהן, בעיקר בקרב הדור הצעיר של האוהדים.

* אנחנו מחליפים כמעט הכל בחיים, אז למה אי אפשר להחליף קבוצת כדורגל?

גלילי: "מגיל מאוד צעיר אתה מפתח נאמנות ומעורבות רגשית, וזה לא דבר של מה בכך. אוהדי הכדורגל הם הקהל הכי טוב שיש. הם מאמינים שהאהדה שלהם תעזור לקבוצה, וקשה מאוד לשבור את המעגל הזה. ברגע שהקהל מעורב רגשית, וזה משתרש בו מגיל צעיר, נוצר קשר שאי אפשר לשבור אותו. אי אפשר לגייס את אותן אמוציות בשביל קבוצה אחרת. זה קצת כמו אמא - אתה נולד לקבוצה ונשאר איתה כל החיים".

2. חידה לאוהד בית"ר: מי היה ז'בוטינסקי?

מה קורה בישראל? מרבית חוקרי הספורט טוענים כי הגורמים הללו נכונים גם לגבי ישראל, אלא שבעולם הכדורגל המקומי יש עוד אלמנטים שעשויים להשפיע על דפוסי האהדה.

לדברי חוקר הספורט ד"ר עמיחי אלפרוביץ', בתקופה שלפני השתלטות הבעלים הפרטיים על הכדורגל ולפני השידורים הישירים בטלוויזיה, יכולת לראות כדורגל רק במגרש השכונתי ליד הבית, והדבר השפיע ישירות על דפוסי האהדה: "אם לא היית הולך למגרש השכונתי, לא היית רואה כלום. ברגע שהלכת למגרש, הכרת את האנשים והשחקנים, התחברת להיבט הלוקאלי ונוצרה אהדה מסוימת". כלומר, בתקופה שלפני 25 שנה, כשמשחקים עדיין לא שודרו בטלוויזיה, היה הרבה יותר נדיר למצוא אוהדים מבאר שבע שיאהדו קבוצות מחיפה או מירושלים. "היום, המגרשים נמצאים בדרך כלל במיקום מרוחק יותר, למרות שהמרכז הולך ומתקרב אליו בשל הבנייה המואצת, ואין את תהליך ההתקרבות הפיזי בין האוהדים לבין הקבוצה".

אלמנט נוסף, שהיה ואיננו, הוא ההשפעה הפוליטית והאידיאולוגית על בחירת הקבוצה. "בדרך כלל בני העליות ואנשי ההסתדרות אהדו את הפועל ת"א, המבוססים יותר נמשכו למכבי ת"א, וגם בספורט אפשר למצוא עדויות רבות על מאבקים בין סוציאליסטים לקפיטליסטים", אומר אלפרוביץ'. "בית"ר היתה מובלעת בפני עצמה מבחינה אידיאולוגית, אבל היום אני בספק אם אנשי 'לה פמיליה' למשל יודעים בכלל מי זה זאב ז'בוטינסקי".

אז מה בעצם מושך היום ילדים לקבוצה מסוימת? "לדעתי", אומר אלפרוביץ', "ילדים בוחרים היום את הקבוצה שלהם לפי ההצלחה שיש באותו רגע. אני לא אתפלא אם מספר האוהדים של מכבי חיפה גדל מאוד בשנים האחרונות, ולא רק באזור חיפה. אנחנו מדינה קטנה ואין משמעות לגיאוגרפיה. עם התקשורת של היום אתה יכול לקבל את כל המידע על כל קבוצה בכל נקודה בארץ, והאהדה כבר לא ממש מושפעת ממיקומו הפיזי של האוהד".

לדברי אלפרוביץ', גם העובדה שהקבוצות הגדולות פותחות בתי ספר לכדורגל בכל רחבי הארץ, גורמת לעיקור של האהדה המקומית, ולנהירה של תלמידי בתי הספר הללו אחרי הקבוצות הגדולות.

3. בגיל 6 עשיתי את הטעות של חיי

לפי ד"ר גלילי, ילד מגבש הזהות הספורטיבית שלו סביב גיל 6, והתהליך נמשך עד לגיל 8 שבו בדרך כלל מתקבעת קבוצה ספציפית. "מהרגע שנבחרת הקבוצה, 90% לא יחליפו אותה למשך כל החיים. בישראל המצב מעט שונה, כי אצלנו יש יותר סיכוי שאם הקבוצה יורדת לליגות נמוכות, האוהדים יעזבו אותה. זאת בניגוד לאנגליה למשל, שם האוהדים הולכים עם הקבוצה גם אם היא מתרסקת".

השקיעה היחסית של הכדורגל המקומי, ומגוון השידורים והחשיפה לקבוצות בחו"ל, מעלה את השאלה: האם יהיו בעתיד אוהדים ישראלים שיאהדו רק קבוצות בחו"ל? גלילי טוען שהתשובה שלילית. "קודם כל אוהדים את הקבוצה המקומית, גם אם היא בליגות נמוכות, ואחרי זה יש את הקבוצה מחו"ל".

אלמוג מסכים שהחשיפה המוגברת לחו"ל שינתה אצל האוהד את התפיסה לפיה יש לו רק קבוצה אחת. "בעידן של היום נוצרו אצל האוהדים מספר מוקדי אהדה - בתוך המדינה ובחו"ל. החשיפה המוגברת לכדורגל אירופי גרמה לכך שיש פרופורציה כלפי הזירה המקומית. העניין הזה הוא מה שנותן לאנשים תחושה מוטעית כאילו הכדורגל כאן בדעיכה מבחינת הרמה שלו".

* יש עדיין הזדהות עם שחקני בית או כוכבים?

אלמוג: "היום שחקני בית לא מעניינים אף אחד. אם אתה שחקן טוב, לאף אחד מהאוהדים לא משנה איפה גדלת. לגבי כוכבים, בעיקר בגלל הפעילות של התקשורת בנושא, יש להם משמעות גדולה עבור דור האוהדים הצעיר - כי הם מחפשים דמות שיוכלו להזדהות, להעריץ ולהתחבר אליה. החיבור יכול להיות בגלל סגנון משחק, דמות אישית או פרופיל חברתי מסוים".

אלפרוביץ' נותן כדוגמה את שחקן בני יהודה, אלירן עטר, כדמות שיכולה להמשיך את החיבור בין הקבוצה לבין השכונה. "השחקנים הגדולים של בני יהודה תמיד הגיעו מהשכונה, וגם הדור הנוכחי ממשיך את המגמה. שחקן כמו עטר מחזק את המודל השכונתי של הקבוצה. למעשה בני יהודה היא דוגמה אולי אחרונה לקבוצה שכונתית שעדיין מחוברת פיזית למקורות שלה ומצליחה להעמיד דורות חדשים של אוהדים, גם אם בהיקפים קטנים יותר מבעבר".

4. הקבוצות הקטנות יהיו עוד יותר קטנות

אחת התופעות שיכולות להדאיג את כל מי שאוהב כדורגל, היא הירידה החדה במספר האוהדים של הקבוצות הקטנות. מלבד הקומץ, שמוזן בדרך כלל מנוסטלגיה או קשרים אישיים (מכירים באופן אישי שחקנים או דמות כלשהי במועדון), בעידן שבו כל ילד נחשף לעשרות משחקים מרחבי העולם, קשה מאוד למשוך אוהדים חדשים לקבוצות הקטנות. בארץ התופעה נובעת גם מהרמה הנמוכה שהן מפגינות ומההתעלמות של התקשורת, אבל בחו"ל יש שמסבירים זאת בחוסר היכולת שלהן להצליח בתחרות מול הקבוצות הגדולות.

"כמעט בכל הליגות באירופה, רואים בעשור האחרון את אותן קבוצות שלוקחות אליפות ומגיעות לליגת האלופות", מסביר אלמוג. "נוצר מצב לא טבעי שלמעשה ההתמודדות על התארים וההצלחה היא רק בין מספר קטן של קבוצות, וכל השאר הן רק ניצבות. זה לא פלא, שבאיטליה יש ירידה דרסטית במספר הצופים, וגם בשאר הליגות לא קל למלא אצטדיונים במשחקים בין הקטנות. האצטדיונים בעולם מתרוקנים, כי האוהדים אומרים 'אין לי איך להצליח'", מסביר אלמוג.

"מלבד באנגליה, שהיא מקרה ייחודי שבו הקהל ממשיך להגיע לכל המגרשים, התופעה תלך ותתעצם ברחבי אירופה וגם אצלנו".