אוהדים מפלסטיק

מה גורם לאוהד בעידן הנוכחי לבחור את הקבוצה שלו?

בעוד כמה שנים יחליפו אוהדים קבוצות. מבצעי הקיץ של הקבוצות הגדולות יבטיחו להם הנחות מפליגות בקניית מנויים וקופונים ליורודיסני. ככל שהחוזים שעליהם הם יחתמו יהיו ארוכים יותר, ככה יגדלו ההטבות שיקבלו. הקבוצה התורנית שתחתים את כריסטיאנו רונאלדו תבטיח לנשים שייקנו מנוי, צילום משותף עם האליל וחבילת טמפונים חינם. זה יהיה עולם אידיאלי. כמה שנים אחר כך ייהרס הכדורגל.

אם רוצים להבין לאן הולך הכדורגל, פשוט צריך להסתכל מעברו השני של הכביש, אל מולדת היעדר הערכים ארה"ב. בגלל שבאמריקה הדימוי הוא המהות, דייויד בקהאם אחד הוא מקדם מיתוג מצוין לליגת הכדורגל המקומית. גם יפניות מתות על בקהאם, כי ארץ שהמציאה את הטמגוצ'י לא מתייחסת לאישיות כדבר לבסס עליו רגש. היפניות והאמריקנים מעולם לא שפטו את בקהאם על סמך היכולת שלו.

החיים הם לא רגע נקודתי. הם נקודות שמצטרפות יחד לכדי תהליך. אם רוצים להבין את המקום אליו הולך הכדורגל, צריך להסתכל אחורה, למקום ממנו הוא בא. הכדורגל הומצא כפעילות קהילתית, כהתאגדות. בפנימיות של הצעירים האנגלים הבינו שכדורגל הוא דרך נפלאה לתעל אליו את הטסטוסטרון ובמפעלים מצאו אותו כאמצעי נהדר להפיג את שגרת היום. זה היה נכון בשני המקרים. על הבסיס הזה נוצרה הקהילה. הקהילה המקורית של קבוצות הכדורגל מנתה אלפים בודדים, במקרים מסוימים אפילו מאות. לימים נכנסו הבנים למסלול שקבעו להם האבות שלהם או לזה שהגדירה עבורם המסגרת, והאלפים הבודדים הפכו לאלפים רבים.

בין חברי הקהילה לקבוצה שייצגה אותם, היה מכנה משותף: הקבוצה שיקפו את אופי הקהילה ולהיפך. לדבר הזה קוראים זהות. לאוהדי מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל ת"א יש קווי אישיות שמייחדים אותם אלה מאלה. אהדת הקבוצה שלהם מבליטה צדדים באישיות בהשוואה לאופיים של אוהדים אחרים.

כשקבוצות עלו למגרש, האוהדים שלהן רצו שינצחו, אבל לא חדלו מלאהוד אותן אחר כך. הקשר שבין אוהד לקבוצה שלו נשען על העיקרון החשוב מכל במערכת יחסים: הוודאות. עבור אוהד קבוצה אמיתי, הקשר עם הקבוצה שלו הוא הקשר הארוך ביותר שאי פעם ינהל עם מישהי, והוא יסתיים רק ביום שהוא ימות. אבל אז הגיע עידן הבעלות הפרטית, ואיתו היטשטשה הוודאות הזאת. עתידה של הקבוצה הוכתב מעומק הכיס והסובלנות לבזבז של הבעלים.

מבנה האישיות של הקבוצות כיום הוא נגזרת של אישיות הבעלים. מאחר והכדורגל הוא לא יותר מבבואה נפלאה לחיים עצמם, דעת הקהל כיום מקדשת את הניצחון כמהות. מאחר והעולם הערכי תובע הצלחה, והצלחה מקושרת עם כסף, מושקעים בכדורגל סכומים חסרי היגיון על-ידי דמויות ששנה קודם ספק אם שמעו על הקבוצה שכרגע בבעלותם. ההצלחה של מנצ'סטר יונייטד, מעבר לתרומה האדירה של אלכס פרגוסון, היא גם במידה רבה הודות לעיתוי המופלא שבו קרתה: תחילת שנות התשעים, עליית המדרגה המשמעותית הראשונה במעורבות הכסף בכדורגל. שלא במקרה, חוקק באותן שנים חוק בוסמן, שעיקר כל משמעות לחוויית הקהילה שעוד נותרה בקבוצות.

אלא שכסף, בוודאי כמדד להצלחה, הוא לא המהות. הוא לכל היותר אמצעי, וברגע בו הופך האמצעי למהות, נהרס הדבר האמיתי. המרוץ הופך להיות כזה המתנהל בעקבות דבר לא מוחשי שלעולם גם לא ניתן באמת להשיג אותו, כי אין גבול לכסף ואין גבול לכמות האליפויות. מבוך של מסוממים.

כשהיינו ילדים, החלום שלנו היה לקנות חולצה של הקבוצה אותה אהדנו. היום החנויות מלאות בחולצות כאלה, אבל הילדים הולכים עם תלבושת של מסי וראול. ברגע שנתלשת מכדורגל, מכל דבר, המהות לקיומו, הוא ייאבד לאט ובהדרגה את ההצדקה שלו. מנצ'סטר יונייטד וברצלונה יהיו תמיד. לכו תשכנעו את הנכדים שלכם לאהוד את הפועל ב"ש. אבל בלי ב"ש תחרותית, ריאל סוסיאדד לצורך העניין, עם מי בדיוק תשחק ברצלונה? ככה ייעלם הכדורגל, וכל מה שיוותר ממנו הוא דימוי.