לינדנשטראוס הגזים?

"החיים הם כמו קופסה של שוקולדים", זה המשפט שאמו של פורסט גאמפ לימדה אותו. עבור מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, החיים נראים יותר כמו ערימה של דו"חות המבקר. אחד המאפיינים המרכזיים באישיותו של גאמפ היה שבדרך פלא הוא השפיע על מהלכים מרכזיים בתרבות ובהיסטוריה האמריקנית: הוא לימד את אלביס לנענע את מותניו, הוא המציא את דמות הסמיילי והוא לחץ את ידי קנדי.

לינדנשטראוס רואה את עצמו ככל הנראה כגירסה ישראלית של פורסט גאמפ. בסרט שלו, המציאות מתנהלת בין דו"ח לדו"ח. נראה כי אין פן בחיים הציבוריים שהמבקר איננו מתערב בו, בין אם מדובר בתפקידו ובין אם לא.

מנהיגי העולם מתכנסים בשטוקהולם לדון בהתחממות כדור-הארץ? המבקר משחרר דו"ח מיוחד על פליטת גזי חממה; שר הביטחון ממריא לסלון האווירי בפריז? המבקר שם כדי לדווח על מחירי הסוויטה המלכותית. לאיש יש חוש ריח מחודד יותר מלגדולי העיתונאים. הוא פשוט יודע היכן מעניין - והוא הראשון להתייצב שם.

אפשר שהקפיצה הצפויה במחירי המים היא שגויה, תולדה של החלטה אומללה, מדיניות אטומה כלפי שכבות חברתיות רחבות. אבל בסופו של דבר מדובר בהחלטת מדיניות, המצויה עמוק בתחומן של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.

לא אני אומר את זה, לינדנשטראוס עצמו כתב זאת בחוות-הדעת שהגיש הבוקר (ד') לוועדה לביקורת המדינה. מה שמעלה מאליו את השאלה - מה לו ולזה? מדוע בחר המבקר לתחוב את חוטמו גם לעניין מדיניות קביעת תעריפי המים? האם כלו השחיתויות, הכשלים והליקויים בקרב מושאי הביקורת הלגיטימיים שלו?

לינדנשטראוס עונה בעקיפין לשאלה הזו. הוא מצהיר כי הבקשה לדו"ח אושרה על-ידי הוועדה, וכי הוא נעתר לה. זו הוועדה שהטילה עליו את המשימה, והוא, מסכן שכמותו, נאלץ לציית.

אמת: סעיף 21 לחוק מבקר המדינה קובע כי "המבקר חייב בהכנסת דעת בכל עניין שבתחום תפקידיו, אם יתבקש לכך מאת הכנסת". ואמת, סעיף 2(ב) לחוק יסוד: מבקר המדינה מוסיף וקובע לצד החוקיות, טוהר המידות וכו' גם עילת-סל - "וכל עניין אחר שיראה בו צורך", אבל כדאי למבקר לחדד בינו לבין עצמו את ההבדל בין צודק לבין חכם.

שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, העלה מחדש לדיון את שאלת השפיטות - נושאים שאינם ראויים לשמש נושא לדיון משפטי, אפילו אם פורמלית יש לו סמכות, ומוגשת עתירה, ויש צדדים ומתמחים הרעבים לנסח טיוטות.

לא בטוח שלינדנשטראוס רוצה להיזכר כמבקר שגרם לכך שנושאים מסוימים יוכרזו בלתי-בקירים, דהיינו, שלא ראוי שהמבקר יביע בהם את עמדתו, גם אם אלה דברי חוכמה נשגבים. החיים הם הרי כמו קופסת שוקולדים - אתה אף פעם לא יודע מה תקבל.