ביום שגילינו את הסושי

כקורא נאמן של מדור הספורט הזה, קראתי כל מילה בפרויקט מאת יניב פוהורילס וחיים שדמי שעסק בדאגה בעתידן של הקבוצות "הקטנות" וביכתה את השתלטות הכסף הגדול על הספורט הפופולרי בעולם. כרומנטיקן קצת קשה לי לצאת נגד דעות רומנטיות שכותבים אחרים בדם ליבם, אבל הכמיהה להשבת הסדר הישן בכדורגל היא משאלת-לב שאין לה בעיניי בסיס מוסרי.

שמשון ת"א, למשל, (שהוזכרה בכתבה) לא נעלמה בגלל שקבוצות אחרות זכו לבעלים עשירים והותירו אותה מאחור. היא נעלמה כי "כרם התימנים" הפסיקה לתפקד כקהילה. ישראל היא קטנה מדי לקבוצות קטנות באמת: למשחקים של בית"ר ירושלים מגיעים אוהדים גם מכרכור ומאשדוד, למשחקים של הפועל נצרת עילית, לא מגיעים אפילו מי שבתיהם גובלים במגרש. גם העברת מימון הקבוצות לידיים פרטיות, שהוצגה בכתבה כרעה חולה, הצליחה לקומם אותי: האם ניתן בשנת 2010 לממן משכורות של כוכבי כדורגל ממסי עירייה או דמי חבר באיגוד מקצועי? ובנוסף, הטענה כאילו הבעלות הפרטית מוחקת את זהות הקבוצה, לא עולה בקנה אחד עם המציאות: הפועל ת"א הופרטה כבר לפני יותר מעשור - האם הזהות שלה נמחקה? האם 18 שנים של יעקב שחר במכבי חיפה גרמו נזק לכדורגל?

לבעלות הפרטית יש את הצדדים הפחות נעימים שלה. מי כמוני, אוהד הפועל חיפה, נחשף לשניהם. אבל הכמיהה ל"טעם של פעם" היא לא יותר מבכיינות נוסטלגית. אפשר לנגח את ליגת האלופות, לכאורה המפעל הכי קפיטליסטי-חזירי של המועדונים הגדולים. אבל דחיל רבאק, עם יד על הלב, מישהו היה מוכן לחיות בעולם שאין בו בכל שלישי ורביעי את הצ'מפיונס ליג? הרי פעם היינו מחכים ארבע שנים כדי לראות את כוכבי הכדורגל בעולם מתקבצים למונדיאל, עכשיו הם מגיעים לסלון שלי פעמיים בשבוע, עם המנון, דגל ומשחקים כמו צ'לסי-בארסה, ריאל-באיירן ויונייטד-מילאן. זיכרונות הילדות שלי מעוגנים חזק בכדורגל השכונתי של פעם, עם שני אוטובוסים ונסיעה של שעתיים בשבתות, מנווה שאנן עד לקרית חיים. עם יציעי אבן וגדרות בריח של שתן. עם היצמדות לטרנזיסטור שמשדר את שירים ושערים בשבתות, והמתח הזה של השניות הארוכות כנצח שחולפות בין קבלת האיתות מהמגרש "שלך" לבין הידיעה אם לנו הגול או לצרינו... הגעגועים לימים ההם, יהיו חלק ממני לנצח, אבל הם געגועים גם לנאיביות.

אסור שהגעגוע לימים שהיו ואינם עוד, יטשטש את ראיית המציאות: הכדורגל של אז נוהל גם ברמת הקבוצות בידי עסקנים כוחניים, הרמה היתה נמוכה והפיתויים מסביב (מסעדות, קניונים, פארקים, תוכניות ריאלטי וכיו"ב) כמעט שלא היו קיימים. אשרינו שאלו הם זיכרונות הילדות שלנו, אבל אשרינו שזכינו גם לזמנים אחרים: זיכרון טעמה הנעים של צלחת חומוס, לא צריך לקלקל את ההנאה מקומבינציית סושי טעימה.

חיים יעקב, כדאי לעקוב

במשך תקופה לא קצרה, בבית הספר התיכון, היה שופט הכדורגל חיים יעקב, האדם הקרוב אליי ביותר, לא רגשית, אלא פיזית: המורה החליטה שזה רעיון טוב להושיב מופרע כמוני לצד בחור שקט ומופנם כמותו, וכך בילינו כשנה זה לצד זה. כבר אז היה יעקב שופט: בעוד רוב ילדי השכונה חלמו בלילות על ברוך ממן או שלומי שטיקר, יעקב היה יוצא להפסקה עם משרוקית בפה, ומנהל להנאתו משחקים של "כולם נגד כולם".

אני לא מטיל ספק באהבתו לתחום, ולא רוצה גם להטיל דופי באופיו, אבל נשגב מבינתי כיצד הוא יכול לנהל משחקים של הפועל ת"א, מתחרתה הישירה של מכבי חיפה על האליפות, עם רקע חיפני - כשרבים מחבריו ומכריו הם "ירוקים" בנשמתם. ייאמר מיד: הפועל ת"א לא הפסידה שתי נקודות בעכו בגלל חיים יעקב, אבל הרחקתו של באדיר למשל, נראתה מעט נמהרת. יכול להיות שאין לזה קשר לכור מחצבתו של השופט, אבל למה בכלל צריך לשים אותו בתווך?

האנטי ישראלים

מבול סיכומי השנה וסיכומי העשור שפקד אותנו הרבה לשבח את הצלחותיהם של הישראלים בחו"ל. כי הרי אין דבר שמשמח אותנו יותר מאחד "משלנו" שעושה את זה בין הגויים ימ"ש. אבל למרבה הצער, חוט השני המתוח בין כל הספורטאים הישראלים המצליחים בעשור האחרון, הוא האנטי-ישראליות: שחר פאר שמתאמנת 12 שעות ביום, זה ישראלי? עמרי כספי שבמקום לחגוג את החוזה ב-NBA המית את עצמו בקיץ באוהלו של כדורסל, זה ישראלי? יוסי בניון שנופל וקם על המגרשים הקפואים של אנגליה, הוא ישראלי?

אני שמח עם כל שער של בניון בליברפול (כל עוד הוא לא נגד יונייטד), קם בבוקר כדי לחזות בביצועים המרשימים של כספי, שמח בשביל צוברי, מפרגן לפאר, ואפילו אשמח אם פורטסמות' לא תרד ליגה, אבל לרגע אחד אני לא שוכח שהישראלים ההם, שמשחקים אותה בחו"ל, מצליחים בעיקר בגלל שהצליחו להתעלות מעל כללי השכונה של הספורט הישראלי.