מפיקי טלוויזיה בכירים ל"פירמה": "המקצוע שלנו חי על חלומות"

(עדכון) - "פירמה" כינס 5 מפיקים לדיון במצב התעשייה ■ מוש דנון: "הטלוויזיה מונעת ע"י שיקולים פוליטיים" ■ חיים מנור: "אנו הולכים לקראת פריים-טיים שמבוסס על דרמות" ■ עמי אמיר: "הבעיה של הרבה מפיקים היא בכיינות"

איך ייראה המסך בשנים הקרובות, ולאן הולכת תעשיית הטלוויזיה הישראלית? מגזין "פירמה" כינס 5 מבכירי תעשיית ההפקה הישראלית לפאנל מיוחד: מוש דנון, יו"ר איגוד המפיקים; המפיק הוותיק חיים שריר (קודמו בתפקיד); יוני פארן (דרסט דורי מדיה); חיים מנור (מעגלות הפקות); ועמי אמיר (מטר הפקות), שהסכימו ביניהם על דברים רבים - ולא הסכימו על לא פחות נושאים.

מפיקים / צלם עינת לברון

עשור חדש נפתח, ואיתו התחושה שתעשיית הטלוויזיה המקומית מתאוששת. בעוד ש-2009 נחשבה לאחת השנים הקשות שידע המסך הישראלי, לוחות השידורים החדשים של הזכייניות, מייצרים אופטימיות זהירה.

לכאורה, הזדמנות מצוינת לקיים מפגש חגיגי של כמה מבכירי המפיקים בטלוויזיה הישראלית, כדי לשמוע מהם הצהרות אופטימיות ולנסות לחזות עמם מה צפוי לתעשייה המקומית בעשור הקרוב. אך המסקנות של כמעט כל הנוכחים במפגש שערך "פירמה": מוש דנון, חיים שריר, חיים מנור, עמי אמיר ויוני פארן - הן שהתחושה האופטימית היא אשליה, ושהמלחמה האמיתית - רק מתחילה.

"2009 היתה השנה הקשה ביותר לתעשיית הטלוויזיה, מאז שערוץ 2 הוקם. במשך לא מעט שנים התפתחה כאן תעשייה מכובדת, עם ביקושים גבוהים לתכנים והיצע מפואר של יוצרים. ואז, ביום אחד, גופי השידור החליטו להשתמש במשבר העולמי כתירוץ ועצרו חד-צדדית את הפעילות", אומר מפיק הדרמה חיים שריר, ששימש בעברו כסמנכ"ל התוכן של רשת. "זה נכון שהיה משבר. אבל חופש הפעולה שהזכיינים לקחו היה מופקע וחסר פרופורציה. בזמן שבעולם הפיקו את הלקח מהסגידה העיוורת לקפיטליזם ולשוק החופשי, בארץ עדיין יש חברי כנסת ופוליטיקאים, שלא מבינים מה פתאום ערוץ מסחרי צריך להיות כפוף לרגולציה. אנחנו מסיימים את העשור במצב של חורבן, שאת נזקיו נמשיך לראות הרבה שנים קדימה".

מוש דנון, מפיק דרמה וקולנוע ויו"ר איגוד המפיקים, מסכים: "שריר צודק, יהיה פה חורבן. מצב התעשייה לא נמדד רק לפי מספר הדרמות בלוח השידורים, אלא לפי החזון של האנשים שמובילים אותה. בשנים האחרונות, תקציבי ההפקה קוצצו ב-40%-50%, והטלוויזיה מונעת יותר ויותר על-ידי שיקולים פוליטיים ואינטרסנטיים, שמעמידים את השוק בסכנה. לשמחתי, איחוד הכוחות בין האיגודים גרם לכך שקולנו נשמע איתן. הבנו שרב המשותף על המנוגד ושכוחנו באחדותנו. אני מקווה שנצליח למזער את הנזקים".

אולם, מסתבר שלא רק מפיקי "הסוגה העילית" מרגישים מתוסכלים. חיים מנור, מוותיקי מפיקי הבידור הטלוויזיוני: "ב-2008 נחתכו תקציבי הפרסום והקיצוץ הושרש כלפי מטה, ולא בצורה פרופורציונלית. הכסף הגדול נשאר למעלה ואותנו השאירו עם מעט מאוד. הערוצים הישראליים, בגלל שהם הפסידו כל-כך הרבה כסף על תוכניות ריאליטי כושלות, פחדו לטעות. ברגע שגוף שידור פוחד לטעות, הוא פוחד להמר על פורמטים חדשים, להוציא כסף, ועוצר הפקות באמצע. דבר מהותי נוסף שקרה, הוא שבעולם לא הפיקו תוכניות בידור חדשות ואי אפשר היה לקנות פורמטים. בהרבה מקרים, הז'אנר התחתון נפגע יותר מהדרמה".

יוני פארן, הצעיר בחבורה, מצטרף למקהלה: "יותר משנה לפני המשבר, היתה לנו ב'דרסט' תחושת בטן שהשוק עומד להשתנות. לכן ביצענו את עסקת המיזוג עם דורי מדיה (ב-2007 דורי מדיה רכשה 75% ממניות "פארן הפקות", מייסדת דרסט, בתמורה ל-1.6 מיליון דולר. ד"י). במצב של התעשייה כיום, אין סיכוי שעסקה כזו היתה יוצאת לפועל. בשנה שעברה הבנו שהדרך היחידה להתמודד עם המצב היא באמצעות הזרמת כספים וניסיון לייצר עבודה מעבר לים".

עמי אמיר, בעל החברה הוותיקה "מטר הפקות" (כיום בשותפות עם משרד הפרסום מקאן אריקסון) - שמזוהה בעיקר עם הפקות דרמה: "אני מבין את המצוקה של החברים שלי, אבל בעיניי, 2009 היתה שנה מעולה ו-2010 תהיה עוד יותר מעולה".

שיעור במינהל עסקים

אם יש משהו שכל הפאנל מסכים עליו, הוא שמדובר במלחמת כסף בכסף; ושהתלות שהמפיקים פיתחו בתקציבי ההפקה של גופי השידור כמקור פרנסה יחיד, חייבת להיפסק.

מנור: "בשנים הטובות, כדי לקבל תוכנית, הייתי צריך להגיש 50 רעיונות. היום, אני צריך להגיש 200, וגם אז אף אחד לא מבטיח לי משהו. חיות נוספות שמטופחות כאן באינטנסיביות בשנים האחרונות, הן תוכניות שנהגו, פותחו ולוהקו אצל הזכיין, שמחפש למעשה מפיק בפועל. המהות שלנו, כמשרדי הפקה, היא לפתח רעיונות ופורמטים. היום, בגלל שאין כביכול כסף בשוק, אין תקציבי פיתוח. בסופו של דבר, אנחנו אנשי עסקים. הכסף שלנו מגיע מהרווחים שאנחנו עושים בהפקות. אם אין הפקות, אין רווחים, אין כסף להשקיע בפיתוח, וחוזר חלילה. תעשיית הבידור מתייבשת, לא רק במובן הכלכלי אלא גם מבחינת היכולת להכשיר ולטפח טאלנטים.

"אנחנו רגילים שהפריים-טיים שלנו מבוסס על תוכניות בידור. אני מאמין שאנחנו הולכים לקראת פריים-טיים שמבוסס על דרמות, כי אין מספיק רעיונות וטאלנטים שמסוגלים להוביל תוכניות".

דנון: "אולי לציבור פשוט נמאס מתוכניות בידור?"

שריר: "לאף אחד אין כסף לעשות רק דרמות בפריים-טיים".

מנור: "אז יעשו סיטקומים. אני יודע, למשל, שכדי שיהיה לי תזרים מזומנים אפשרי, אני צריך לפחות שתי תוכניות שבועיות באוויר. מאחר שאני מתעסק בז'אנר התחתון כבר הרבה שנים, אני יכול להגיע לזה (בימים אלה מנור מפיק את "מצב האומה" של רשת), אבל אני לא יכול להמשיך ולסמוך על זה. זו הסיבה שבגללה אני מנסה לאחרונה את מזלי גם בדרמות".

אמיר: "לשמחתי ולצערי, בשוק הזה, הכל מתחיל ונגמר ביכולת להשיג כסף ולהשתמש בו כדי לייצר כוח. אני מתנגד למנור, שאמר קודם שאנחנו אנשי עסקים. אנחנו אולי חושבים שאנחנו אנשי עסקים, כי יש לנו מזכירה ופקס, אבל בפועל אנחנו ממש לא. הדור הוותיק של המפיקים רגיל כל יום לקחת את האקדחים, לצאת לרחוב ולהילחם. להיפצע, לסחוב את הגופה, להתבצר, ללקק את הפצעים ושוב לצאת כדי להיפצע. מדובר במודל עבודה ישן. המודל החדש של המפיקים חייב להיות יותר עסקי ופחות מודל של קאובויים.

"מי ששולט בשוק הזה הם הפלטפורמות הגדולות וחברות הפקה שיש להן כסף. באמצע העשור הקודם, גופי השידור הפסיקו להיות נאיביים, הבינו את כוחם והצהירו על כוונתם להפוך לחברות תוכן. בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית והשוק הגלובלי, הם הפנימו את החשיבות של החזקת הבעלות על היצירה, וכדי להשיג את מירב הזכויות, הם ניצלו את הרגולציה והביאו כמה מפיקים 'ידידותיים', שקיבלו את הפקות הדגל. שאר המפיקים נשארו מאחור. תקרת הזכוכית מעל התעשייה פה היא כה נמוכה, שזה מאלץ את כולנו להיות מאוד יצירתיים - לא רק ברמה התוכנית, בעיקר ברמה העסקית".

שריר: "אנחנו במקום שלעולם לא נוכל להיות אנשי עסקים פר-אקסלנס, כי ההסתכלות שלנו היא לא כלכלית נטו. המקצוע שלנו חי על חלומות, על אמביציה חזקה להכניס תכנים ורצון להתבטא. אלה לא הולכים ביחד עם ניהול עסקי טהור".

אמיר: "בטח שזה אפשרי. אחת הדוגמאות הכי טובות היא עמי גניגר ואולפני הרצליה".

דנון: "אם גניגר היה מודד את העסקים שלו ב'הרצליה' לפי מודלים כלכליים קלאסיים, אז הוא לא עושה עסקים טובים. מספיק להסתכל על האשראי המופרז שהוא נותן לערוץ 10".

אמיר: "אין מה לעשות, מי שמוביל ומנצח הוא הכוח הפוליטי והכספי. לכן אנחנו חייבים לפתח אג'נדה עסקית, לחשוב קדימה ולהתפתח לז'אנרים נוספים. אחרת, נמשיך לדשדש. יכול להיות שלחלקנו זה כבר מאוחר מדי".

שריר: "אני, חיים שריר, בוטיק! אני לא מפעל גדול, מתוך בחירה. לפני כמה שנים פניתי ליועץ כלכלי, נתתי לו שקיפות מלאה לגבי פעילות החברה וביקשתי שיעשה ניתוח, מתוך רצון למצוא מקומות שבהם אני יכול להתייעל. אחרי כמה שבועות הוא חזר אלי, וכחלק מהדו"ח שלו, הוא ציין, בין היתר, שאני צריך לגוון ולהרחיב את התחומים שאני מתעסק איתם. אמרתי לו: 'אני יודע, אבל אני לא רוצה'. עבדתי בגוף מסחרי 7 שנים. אני יודע לעשות את כל הז'אנרים. אבל אני רוצה לעשות רק דבר אחד - דרמות. לכן, בשנה האחרונה העברתי את כובד המשקל מהטלוויזיה לקולנוע.

"בקולנוע הסטטיסטיקה מובהקת: מתוך 10 סרטים, יש שניים שמרוויחים עליהם, שניים שמכסים את עצמם, ועל היתר מפסידים. כשבא מפיק ומתגאה שהוא מכר את הסרט שלו ב-3 מיליון דולר - אם זה הסרט הראשון שלו, מוקדם לשמוח. צריך לחכות לסטטיסטיקה. על אותו עיקרון מתנהלת, פחות או יותר, הטלוויזיה. זאת אומרת שגם אם עמי אמיר מכר לאחרונה כמה סדרות, זה עדיין לא אומר שהוא עלה על הסוס".

גב כלכלי או בית כלא?

לתפישתו של אמיר, האקלים החדש של התעשייה יצר מצב שבו אם אין למפיק פלטפורמה מאחוריו - שאינה תלויה בפעילות המשרד - סיכוייו לשרוד קטנים. כזכור, לאחר ש"מטר" נקלעה לחובות כספיים המוערכים בכ-1.5 מיליון שקל ב-2007, נכנס מקאן אריקסון כשותף בחברה. מאז, אמיר הצליח להתאזן וחזר למגרש כשחקן מוביל.

"פלטפורמה פיננסית מעניקה שקט תעשייתי", הוא מסביר. "לפני העסקה עם מקאן, השקעתי 50% מהזמן שלי בכיבוי שריפות - שיחות עם מנהלי בנק, דחיית ספקים וריבים עם כל העולם. אחרי זה הייתי כל-כך שחוק, שהצלחתי להשקיע רק כ-20% בהפקה. היום, אני משקיע 80%-90% מהזמן שלי ביצירה ופיתוח העסק. הגדולה של הפלטפורמה, היא האפשרות לנצל שנה כמו 2009. בגלל שהיתה לי את היכולת לממן את הפעילות של החברה, פיתחתי פורמטים חדשים בצורה מטורפת, ויכולתי לבוא לגופים המשדרים עם מודלים חדשים. אם השוק חלש, צריך לדעת איך להרוויח מזה. כולם מדברים על כאוס. בעיני, תמיד היה פה כאוס ותמיד יהיה. ככה זה במדינה הזו. אנחנו לא בבריטניה, שהכל מוגדר וברור, ומי שלא יודע להגיב תוך כדי תנועה - זה לא המקום בשבילו".

שריר: "כולנו חלמנו על איש עסקים עשיר, שישקיע בעסק שלנו. בישראל, אין לזה מקום".

אמיר: "עובדה שאני מגשים את זה".

שריר: "אתה מגשים את זה במחיר כבד מדי, של לעבוד במסגרת משרד פרסום. זה מחיר שאני לא מוכן לשלם. אני לא יכול לעבוד, כשאני יודע שלא מאה אחוז מההחלטות הן שלי".

אמיר: "בחיים לא ביקשו ממני לעשות שת"פ עם גוף מסחרי ואף אחד ממקאן לא הלך לגוף משדר וביקש שיתנו לי תוכנית".

דנון: "הם לא צריכים. ברגע שמגיעים עם חברה כמו מקאן, עם כסף וכוח מול גופי השידור, יכולת המכירה בהכרח יותר קלה".

אמיר: "אני לא מבין איזה מחיר אני משלם?"

מנור: "אתה אולי לא משלם מחיר, אבל אתה גם לא 'מגשים את זה', כמו שאתה אומר. בקנה מידה ישראלי, אתה עושה בדיוק מה שכולנו עושים. מפתח פורמטים, אחד מוכר ועשרים לא".

אמיר: "אני חושב שהבעיה של הרבה מפיקים, היא בכיינות יתר. במקום לפתח חזון ולפרוץ את הבועה הארכאית הזו, הם מתבכיינים".

שריר: "עמי, זה נשמע לא טוב מה שאתה אומר - כאילו לך יש חזון ולכולנו אין".

פארן, שעד כה שמר על פרופיל נמוך, כנראה מפאת כבוד לקולגות המבוגרים ולמודי הקרבות, מבקש לעשות סדר ומפנה את דבריו לאמיר: "גם מאחורינו עומדת פלטפורמה חזקה עם הרבה קשרים וניסיון והחיבור איתם עזר מאוד בתקופת המשבר. היכולת שלנו להשקיע ולפרוץ בשווקים אחרים, בזמן שהתעשייה המקומית לא מתפקדת, זה דבר אחד; אבל החובה שלנו להילחם ולדרוש תקציבי הפקה נאותים בתעשיית הבית שלנו, זה דבר אחר. העובדה שהמפיקים העסקיים, שעומד מאחוריהם כסף, הצליחו לשרוד את השנה שעברה, לא הופכת את המצב לקביל. דווקא המפיקים שמצליחים לייצר כסף צריכים לתמוך במאבק של מפיקי הז'אנר העליון, כי רק ככה נגיע להישגים".

זכייניות או לא להיות

בעיה נוספת עליה מצביעים המפיקים היא הרצון המתפתח של הזכייניות לשמור הפקות יקרות בתוך הבית ולהשאיר את המפיקים החיצוניים עם "פירורים יבשים". "האוף-פריים נעלם. המשבצת הפכה לא רלוונטית למפיקים", אומר מנור. "או שמשדרים בשעות האלה שידורים חוזרים, או שמוציאים אותה למפיקים חיצוניים בגרוש וחצי. כתוצאה, מפיקים חובבניים נכנסים לתעשייה, נופלים אחרי הפקה אחת ואיתם השוק".

שריר: "המפיקים העצמאיים הם מחלקות הפיתוח הכי אמביציוזיות בשוק. אם לא אהיה עם אצבע על הדופק וכל הזמן אחשוב על פיתוחים חדשים, אני מחר סוגר את העסק. במקרה של הזכייניות, אם מנהל הפיתוח לא מספיק מוכשר, יעבירו אותו למחלקת הפרומו".

מנור: "בטקס פרסי הטלוויזיה מולי שגב אמר תודה, קודם כל למפיקה הראשית של קשת - 'כי בתקציב ההפקה שיש ל'ארץ נהדרת' - כל אחד יכול לעשות מוצר טוב'. הוא צודק. גם אם אנחנו היינו מקבלים תקציבים של 200 אלף דולר לפרק, היינו מפיקים את הסדרות הכי טובות ונצפות בארץ".

אמיר: "ברגע שגוף שידור מתכנס בתוך עצמו ורוצה לבלוע הכל פנימה - אנחנו רואים את זה היטב בקשת - הוא נאטם לעולם. בסוף היום, הניוון הזה יפגע בהם, והם מודעים לזה. ההידרדרות מתחילה כשגוף מוזן רק מעצמו ולא מתקשר עם הסביבה. כמו המודל שהערוץ הראשון ניזון ממנו".

דנון: "אז הם משכללים את המודל הזה. כמו שקופרמן וקסטינה (של אמנון רבי, ד"י) זה שכלול".

שריר: "הניסיונות הקודמים של הזכייניות להפיק לבד, בדרך כלל, הוכיחו שהם עושים את זה הרבה פחות טוב מאיתנו - במובן הכלכלי. במקום לתת למוש דנון הפראייר מיליון דולר לדרמה של 13 פרקים, ומוש יעשה את זה ב-980 אלף דולר - כי הוא דביל; בפנים, הם יעשו את זה ב-1.2 מיליון. כשזכיינית סוגרת חוזה הפקה עם מפיק חיצוני, זה לא מעניין אותה אם התקציב שסוכם לא מספיק והמפיק צריך להכניס יד לכיס. בנוסף, כל ההתעסקות עם החבורה המאוד לא פשוטה של שחקנים, במאים, תסריטאים, סוכנים - באחריותו של המפיק. בשורה התחתונה, לא כדאי להם להפיק לבד".

אמיר: "אני לא מסכים. ניקח לדוגמה את 'רמזור'. הסדרה הופקה בכ-100 אלף דולר לפרק אצל קופרמן, ואם היא היתה יוצאת למפיק חיצוני, היו מתקצבים אותה ב-65 אלף דולר. אבל, בפעם הראשונה, הם חסכו 15% עמלת מפיק; בפעם השניה, כל הזכויות שייכות להם; בפעם השלישית, הם יכולים להביא 200 שחקנים ולעבוד על הסדרה עד שהיא תהיה הכי טובה. בגלל המצוקה שאנחנו נמצאים בה, אנחנו לא פעם מוציאים מודל חצי אפוי, ואנחנו מצטערים על זה אחר כך".

שריר: "אני בכלל לא בטוח שזכויות השידור על 'רמזור' שוות עוד 300 אלף דולר".

דנון: "הטענה של גופי השידור לא כלכלית. בקשת למשל טוענים, שברגע שהזכויות נמצאות אצלם, הם יכולים להוציא את הפורמט שהכי מתאים לצרכים שלהם ולהשקיע בו כך שהוא יעצים את כל לוח השידורים".

אמיר: "בגלל זה אני אומר שחייבים לפתח מודלים עסקיים חדשים, שיהפכו את העבודה עם המפיקים החיצוניים לכדאית".

* תן דוגמה.

"אני, למשל, ייצרתי פורמט מסוים, שגוף השידור לא כל-כך רצה. במקום לזרוק את הרעיון לפח, הצעתי לאותו גוף שישלם לי רק את עלות ההפקה, בלי רווח. אחרי בירורים, חזרו אלי ואמרו שמאחר וצופים לאותו פורמט רייטינג ממוצע של 7% - התקציב האפשרי הוא קצת פחות מהעלות. הסכמתי, אבל בתמורה ביקשתי את כל הזכויות בחו"ל, את הבאנרים שיהיו בתוכנית, ותוספת כסף על כל נקודה מעל 7% רייטינג. כלומר, ייצרתי מודל כלכלי שלוקח סיכון.

"במקרה אחר, היתה לי תוכנית נהדרת, שלא רצו אותה בקשת, ברשת וב-yes. נשארתי ביד עם רעיון שאני מאוד מאמין בו, אבל בלי פלטפורמה לשדר עליה. בניתי מודל כלכלי חדש, פניתי שוב לאחד מגופי השידור והצעתי: 'תנו לי 50% מהעלות המתוכננת; ובמקרה שתרצו את הסדרה - תשלמו את היתרה. בתנאים החדשים הוחלט שכדאי להשקיע בסדרה, אבל לשדר אותה כיחידה אחת - כי אז, רגולטורית, זה יוכר להם כדרמה. המו"מ התחיל בכך שהם בכלל לא מעוניינים, ואז מצאנו נוסחה שמביאה תועלת לכל הצדדים. זאת אומרת, אם מפיק מבין את הנעליים שבהם גופי השידור נמצאים, הוא יכול להתאים את הצרכים שלו לצרכים שלהם.

"בסופו של דבר, החלטתי שאני כל-כך מאמין בסדרה, שאני מוכן להסתכן ולהשקיע מכספי בשלושת הפרקים הראשונים. לדעתי, שם העתיד. אם הייתי מפיק טלנובלות, למשל, הייתי לוקח חצי מיליון דולר, מפיק 5 פרקים ראשונים, כותב את כל שאר הפרקים בצורה מושלמת, ורק אז מגיע לגוף השידור. (מפנה את השאלה לפארן) זה מגדיל את הסיכוי שלי למכור, לא ככה?"

פארן: "חד-משמעית, לא".

מנור: "עשו את זה ב'צבע הכסף'. שני אנשי עסקים הכינו פיילוט שעלה 150 אלף דולר וניגשו איתו לקשת. בקשת החליטו להזמין 6 פרקים, בעלות של 70 אלף דולר לפרק. במקום 6 פרקים הופקו 20 והחבר'ה נאלצו להשקיע מיליון דולר מכיסם. כששאלו אותם למה הם עשו את זה, הם אמרו שהם מתכננים למכור את הסדרה בחו"ל. אבל אז הם הגיעו למיפ, קיבלו הצעות שנעו סביב 100 דולר לפרק, והלכו הביתה".

אמיר: "אתה מדבר על לפני 15 שנה. זאת הדרך היחידה להגיע למובילות".

דופקים את מי שאפשר

למרות שהפגנות איגודי היוצרים התנקזו בעיקר מתחת למשרדי הזכיינים, כשמבקשים מהמפיקים להצביע על החוליה החלשה - הגורם העיקרי שאחראי להידרדרות התעשייה - תשובתם חד-משמעית: "הרגולציה".

מנור: "קשת ורשת, רק כדי לפתוח את הדלת, משלמים 100-80 מיליון שקל בשנה, כל אחת. איך אפשר לצפות מגוף מסחרי שצריך להוציא מכיסו כזה סכום, שלא ידפוק את מי שאפשר? רגולטור חכם צריך להחליט מה יותר חשוב: ביד, הפקות מקור, תמלוגים, דמי זיכיון. הרגולטור הקיים לא חושב".

דנון: "הרגולציה בארץ כושלת מכמה סיבות. ראשית, היא מתנהלת באופן מורכב, מסובך ובלתי מותאם לתנאי השוק. רגולציה צריכה להיות פשוטה, עם הגדרות ברורות מהי הפרה ואכיפה אינטנסיבית. היום, ילד רואה טלוויזיה במשך ארבע וחצי שעות, בממוצע, ביום. זו אחריות יותר גדולה ממערכת החינוך. מי שמחנכים היום את הילדים, בין היתר, הם מנהלי קשת, רשת, ערוץ 10".

שריר: "בשנה שעברה הזכייניות אמרו, שמאחר והם ספגו ירידה בהכנסות בסדר גודל של 8%-15% הם מקצצים בשכר העובדים בכ-15%. את השכר שלנו, לעומת זאת, הם קיצצו ב-90%. הם, מצדם, פעלו בצורה נורמטיבית, כעסק שרוצה לחסוך בהוצאות. הרגולטור הוא זה שהיה צריך להגיד: סטופ!

"מתנהלת כאן מלחמת תרבות, שבה הכסף מנצח. כתוצאה מכך, בכירים בגופים גדולים קוראים ל'האח הגדול' דוקומנטרי, או שלא מבינים מה ההבדל בין דרמה איכותית לטלנובלה נחותה. מי שעושה ריאליטי ושעשועונים לא צריך שיגנו עליו".

אמיר: "הרגולציה מומלכת על-ידי פוליטיקאים, והפוליטיקאים על-ידי ההון. אנחנו לא יכולים להילחם בזה".

פארן: "כל עוד אפשר להתעסק איתנו - הם ימשיכו. ברגע שניישר קו בינינו, נוכל להגיד לגופי השידור: 'לא רוצים? לא צריך'. כשהדתיים רוצים להפיל סופר, הם פשוט לא קונים בו ונגמר הסיפור; וכשהסתדרות העובדים לא מקבלת את מה שהיא רוצה - היא סוגרת את המשק. מה, אנחנו לא יכולים לעשות את זה?"

* כחלק ממאבקכם, אתם מבלים לא מעט במסדרונות הכנסת. אתם מוצאים שם אוזן קשבת?

דנון: "בנקודות זמן מסוימות אנחנו נופלים על אוזן קשבת אינטרסנטית - עם דגש על האינטרסנטית. אנחנו כל הזמן צריכים לנווט את הדרך בין מנגנונים חזקים של הון ושלטון".

שריר: "אני רוצה להאמין שסוף סוף ימונה רגולטור עם ערכים וביצים, שלא יהיה סמרטוט בידיהם בעלי ההון, כמו אלה שאנחנו רואים לאחרונה. שינוי אמיתי יגיע רק בעקבות לחץ ציבורי".

* אתם אופטימיים?

דנון: "לא. אני לא סומך על רגולטורים, מחוקקים ובעלי הון".

מאבק נוסף שהוביל השנה איגוד המפיקים, הוא המאבק על החזרת מחויבויות התוכן של ערוץ 10. כאן היתה מחלוקת מבית. אמיר, החבר באיגוד, יצא נגד איגודי היוצרים וטען שדרישתם לסגור את הערוץ אם לא יעמוד במחויבויות התוכן, היא צעד טקטי ואינטרסנטי.

"ערוץ 10 הוא סוגיה מורכבת מיום היוולדו, לגבי נכונות קיומו או אי-קיומו", אומר דנון. "ההתנהלות של ישראל 10 כושלת מאלף ואחד סיבות - שאחת מהן, היא שאחוז גבוה מאוד של מפיקים ויוצרים לא עבדו עבור הערוץ. כאיגוד וכפרסונות, לא ביקשנו שיסגרו את הערוץ. נהפוך הוא. בוועדות הכנסת, איגודי היוצרים הם הגוף היחידי שמנסה כל בוקר להמציא פתרונות יצירתיים כדי שהערוץ יישאר על כנו. אבל כפי שהערוץ התנהל עד היום, אין שום סיבה שהוא ימשיך להתקיים. הוא גרם לתחרות לא הגיונית ולא בריאה בשוק, התפרע בלי היגיון, סימן את רשת כחוליה החלשה וגרם לסחרור מטורפת של התעשייה.

"לאחרונה, ערוץ 10 הצהיר שהוא מוכן להתחייב על העלאת מחויבויות התוכן בעשרות אחוזים. אם בזה תם הפיאסקו שלו והמדינה תעניק לו את האופק שהוא זקוק כדי להתקיים - אנחנו רק יכולים לברך על המוצר המוגמר. אם לא, ניאבק על סגירתו".

אמיר: "איזה הישגים היו לכם עד עכשיו במאבק מול ערוץ 10?"

מנור: "למה אתה אומר 'לכם' - כאילו אתה לא חלק מהאיגוד?"

פארן: "יש כאן מפיקים שמייצגים את איגוד הפרסומאים".

אמיר: "אני חושב שערוץ 10 מספק עבודה לשוק, בתנאים אפשריים. למה שלא נתמוך באחרים, שכן צריכים את הפרנסה שם?"

פארן: "ההפך! אלה שעובדים שם צריכים לתמוך באלה שלא עובדים. מפיקי הדרמה לא נלחמים על העבודה של מפיקי הבידור".

* עמי, כמה העובדה שיש לך שותף פרסומאי משפיעה על תמיכתך בקיום הערוץ במתכונתו הנוכחית?

אמיר: "מתכונתו הנוכחית היום, היא לא מתכונתו הנוכחית מחר. עדיף שהצינור הזה ימשיך לטפטף, כי אולי הוא יצליח לזרום. אבל אם הוא ייסגר, הוא לא יטפטף בכלל".

דנון: "בחודש יוני האחרון, בעלי המניות בערוץ טענו שהצינור יבש - לא יכול לטפטף בכלל. היום, חצי שנה אחרי, בעקבות הלחץ החזק שאיגודי היוצרים הפעילו, הצינור הזה, באורח פלא, הצליח לטפטף 60 מיליון שקל, והבטיח עוד 20 מיליון נוספים. משמע - המלחמה העיקשת והעקרונית ניצחה בסוף".

צרו איתנו קשר *5988