קברט שהלך לישון

שאול בסר, מוזיקאי משכיל, נטל על עצמו משימה ואתגר - הלחנת פרוזה שחיבר הסופר עמוס עוז והוצאתה לאור כמוצר מוזיקלי המוגש לקהל במופע ואלבום. מקורות ההשראה ליצירה, רשימת היוצרים והמבצעים הכישרוניים, רוממו ציפיות, שלמרבה הצער, נכזבו. הרושם הוא שהמופע לא החליט מה הוא, ואפילו לא מה הוא רוצה להיות.

כאירוע מוזיקלי, הוא חסר קצב, זרימה והתפתחות, ובהעדר זמר מוביל או תמה מוזיקלית, הוא פשוט נטול מיקוד ומתפזר. כאירוע תיאטרלי, לעומת זאת, הוא נדמה לקברט שהלך לישון, כי יוצריו שכחו שצריכה לשלב בו גם עלילה שתמשוך את לב הקהל: התחלה, אמצע, ולכל הפחות: פאנצ' ליין.

במלים אחרות: חסרה ב"הים לקח הים נתן" ליבת תוכן ומטרה מאחדת, שתרומם אותו מעמדת מסכת-אורחים-נכבדים-העושים-מחווה-למוזיקאי-שעשה-מחווה-לסופר, למעמד מופע מסוג כלשהו, הניצב בגאון, זקוף על כנו האמנותי.

לא החליט מה הוא ומה הוא רוצה להיות. בסר

את הפרוזה המולחנת מבצעים על הבמה ובגרסה המוקלטת זמרים ואנשי תיאטרון: מצד המשחק שמעון מימרן ולאורה ריבלין (שקיבלה באלבום קרדיט על תרומתה בעריכה ובייעוץ האמנותי בשם הקוד: "אמא"), מצד השירה: יהלי סובול, דודי לוי, חן קליין ושאול בסר, מצד הנגינה ליוו רן כהן בגיטרות, עדי הר-צבי בבס, איתי ניצן בתופים ואהובה עוזרי (שבסר מפיק את אלבומה העומד לראות אור בימים אלה) שהתארחה לפרקים בנגינה בסיטאר חשמלי.

הלחנים המקוריים שחיבר בסר מעניינים והעיבודים מקשיבים למלים ומתחשבים בתוכן שהן מביעות. הדיאלוג בין צלילים לטקסט חשוב בכל שיר שהולחן באשר הוא, אך הוא לב העניין בהלחנת פרוזה שנועדה מלכתחילה להופיע כספר הנקרא בין אדם לעצמו בלבד. במקרה שלפנינו הדיאלוג התקיים בשלב התכנון - ההלחנה והעיבוד, אך הוא נדם בשלב הביצוע, כלומר על הבמה.

רגעי חסד נרשמו בכל פעם ששמעון מימרן או כשלאורה ריבלין, ובעיקר כששניהם יחד, עלו לבמה: דקלום הטקסט, הבהיר והקצבי מפיהם, שהתפתח לשירה, היו מקצועיים ומושכים את הלב והאוזן והיוו שיאי המופע. אחד השירים שביצעו במשותף ("גחלים") קליט דיו עד כך שלפזמונו אורבת סכנת גלישה לפלייליסטים.

אלא שריבלין בתיאטרליות המיומנת ("לא מדובר בקנאה") ומימרן, בקולו העמוק, בדיקציה ובכאריזמה שהחזיקו את המופע הלכה למעשה ("עיניים"), לא יכלו לחפות על ביצועים משעממים שאפיינו את קטעי השירה האחרים, ולא לפצות על רגעי השפל. באחד מהם אחז דודי לוי במיקרופון, מעשה אליל רוק, ונהם אל תוכו בהיגוי שגוי ובדיקציה מעורפלת, שהבהירו שהוא שכח (ואולי איש לא גילה לו) שאנחנו כאן גם קצת בשביל המלים.

זו אינה הפעם הראשונה שעוז מפקיר את ספרו זה בידי מוזיקאים, קדם לו האלבום שנשא את שם הספר "אותו הים" וראה אור אך לפני שנה. באלבום ההוא שרה רונית אופיר את לחניו של רמי הראל לטקסטים בספר, ועוז בעצמו הקריא קטעים ממנו.

"הים לקח הים נתן", אינו יצירת המשך ל"אותו הים" ולהוציא את מקורות ההשראה וחומרי היסוד, אין בין שני האירועים המוזיקליים-ספרותיים, כל קשר. עם זאת, ראויה לציון, לעיון ולמסקנה העובדה שעוז, אשר הסכים שהמופע "אותו הים" ייהפך לפני שנה לאחד משיאי חגיגות מלאות לו 70 שנה, הדיר את רגליו ביום ו' מה"זאפה" ומסר, שהוא מצטער שלא יגיע, כי נפל למשכב. כך לפחות מסרו בשמו, דובריו.