לראשונה: סרבנית גט תפצה את בעלה על סירובה להתגרש

ביהמ"ש לענייני משפחה חייב אישה בת 72 לפצות את בעלה ב-53 אלף שקל עבור תקופה של שנה ו-4 חודשים בהן סירבה להתגרש ■ "תופעת סרבנות הגט הינה תופעה מנוולת וכוחנית, ולא משנה אם סרבן הגט הוא גבר או אישה"

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים חייב, לראשונה, אישה בת 72 לפצות את בעלה בן ה-83 ב-53 אלף שקל, עבור תקופה של שנה ו-4 חודשים בהן סירבה להתגרש ממנו. זאת, למרות שבית הדין הרבני לא מצא מקום לחייב אותה במתן גט.

"תופעת סרבנות הגט הינה תופעה מנוולת, כוחנית, הפוגעת אנושות בחירותו, בכבודו ובאוטונומיה של הזולת, ולא משנה אם סרבן הגט הינו הגבר או האישה", קבע השופט מנחם הכהן.

בשנת 2000 החלו בתי המשפט להכיר באפשרות נשים לתבוע פיצוי בגין נזקים לא ממוניים בשנות העגינות. ב-2004 פסק לראשונה השופט מנחם הכהן פיצוי כזה, וקבע "תעריף" של 200 אלף שקל לכל שנת עגינות.

במשך השנים ניתנו פסיקות נוספות בהן נקבעו תעריפים שונים עבור תקופת הסרבנות. ב-2008 פסק לראשונה השופט בן-ציון גרינברגר פיצוי למסורבת גט, גם במקרה שסרבן הגט לא חוייב על-ידי בית הדין הרבני לתת גט.

כעת נפסק לראשונה פיצוי נזיקי לבעל בשל סרבנות גט של אשתו. בני-הזוג נישאו ב-1991, וב-2007 הגיש הבעל תביעת גירושים בבית הדין הרבני. האישה התעקשה שהיא מעוניינת בשלום-בית, ולכן סירבה לתת לבעלה גט ואף דחתה את הצעת בית הדין לתת גט תמורת תשלום מזונות לתקופת-מה.

בית הדין פסק כי מאחר שבסך-הכל הבעל אינו חפץ באשתו (ולא מתקיימת עילת גירושים הלכתית), אין לחייבה להתגרש עד שתתרצה לכך.

באמצעות עו"ד אור ליסקר טען הבעל כי אינו יכול לסבול עוד את אשתו, וכן אין ביניהם חיי אישות, יש הבדלים מנטליים גדולים ביניהם, והיא אינה מבינה אותו. "אני בן 82 ורוצה להיות חופשי, אני רוצה לחיות עם מישהי אחרת", העיד.

האישה טענה בבית המשפט: "אני לא רוצה לפרק את החבילה. גם אם תציעו לי 3,600 שקל מזונות ל-7 שנים, לא אסכים להתגרש".

השופט הכהן ציין כי אמנם בפסיקתו פורצת הדרך משנת 2004 הוא סבר כי רק כאשר בית הדין הרבני מחייב את הבעל לתת גט ניתן לפסוק פיצוי בשל עגינות, אולם כעת הוא סבור כי בית המשפט אינו צריך להגביל עצמו בפסיקת הפיצוי למועד בו חייב בית הדין הרבני לראשונה את הבעל להעניק את הגט, והלה המשיך לעמוד בסירובו. כן הסכים עם השופט גרינברגר כי ייתכנו מקרים בהם ייפסק הפיצוי גם כשבית הדין לא חייב או המליץ לסרבן לתת גט.

עוד ציין הכהן כי אין סיבה שכאשר סרבן הגט הוא האישה ולא הבעל לא יהיה דין דומה, "אם כי ייתכן שיהיה הבדל בכל האמור לראשי הנזק ושיעור הפיצוי".

הוא קבע כי במקרה זה מדובר בסרבנות גט, למרות שתביעת הגירושים הוגשה רק לפני שנתיים ו-4 חודשים, ולמרות שהבעל לא ניצל את זכותו לערער לבית הדין הרבני הגדול על אי-חיוב האישה במתן גט.

"אני מכיר בכך שאין הצדקה לקבל מיידית כל תביעה לגירושים, וכי דרוש פרק זמן שבמהלכו יגיעו שני בני-הזוג לתובנה ולמסקנה כי עליהם להתגרש", ציין. "עם זאת, אין לשלול קיומן של נסיבות בהן פרק-הזמן שבמהלכו מצופה מהצד שהוגשה כנגדו תביעת גירושים להסכים עם בן-זוגו כי הגיעה העת להתגרש יהיה קצר, כגון במקרה דנן".

כמו השופט גרינברגר, גם הכהן סבר כי לא ניתן לקבוע כללים ברורים ביחס לתיחום מועד הסירוב, אשר ממנו ואילך ייחשב לסירוב בלתי סביר, ויש לדון בכל מקרה לגופו.

הפיצוי נפסק בגין הפגיעה באוטונומיה של הבעל, בזכותו למימוש עצמי, בכבודו ובחירותו.

"בהתנהגות פסולה זו גזרה הנתבעת על התובע חיי בדידות, היעדר זוגיות ואינטימיות עם בת המין השני, ובכך גרמה לו לנזק נפשי גדול, לצער, השפלה, ביזוי וכאב", נקבע.

שיעור הפיצוי נקבע לפי תעריף של 40 אלף שקל לשנת עגינות. (תמ"ש 21162/07).