סטיב ג'ובס או השואה

יום השואה הבינלאומי תפס כותרות בעיקר בישראל. כותרות ראשיות, כלומר. קצת קשה להתלונן, כי בכלי התקשורת המובילים בעולם התחרות לא היתה כל-כך הוגנת: סטיב ג'ובס השיק את ה-iPad שלו. ברור שכל עורך בעולם שבנה שלשום (ד') ליין-אפ לא התלבט יותר מדי בסוגיה מה הקוראים ירצו יותר לקרוא ועל מה לשים את הדגש - iPad או השואה?

למרות שהכוכב האמיתי של היממה החולפת היה ג'ובס, אף כלי תקשורת לא העז להתעלם מהשואה. אולי לא כותרות ענקיות כמו אצלנו, אבל כולם דיווחו על הטקס באושוויץ, הזכירו את דבריו של נתניהו וגם את נאומו של פרס.

הציטוטים היו מדויקים, מדודים. שום קורטוב של ציניות לא התגנב אליהם, שום נימת ביקורת לא נשמעה. בכל העולם ברור שהשואה היא נושא שכלי תקשורת מהוגנים לא מסתבכים איתו.

מעניין לראות איך דווקא לנו, במסגרת תוכניתנו רבת-השנים לעשות לעצמנו רע, אין שום בעיה לגרום לזילות של המושג הזה, "שואה". המושג שכל-כך חשוב שנשמר את הכבוד שלו, כי הוא בעצם המניע הגדול ביותר לכך שיש לנו מדינה.

יש מכחיש שואה אחד מאוד פופולרי, שקוראים לו אחמדיניג'אד. כשהוא מדבר, אנחנו לא מהססים לגנות, להחרים, לגרור אחרינו אחרים. אבל האם אנחנו מקפידים להיות תקיפים מול כל מוזילי השואה? ממש לא תמיד. די הרבה מנהיגים פלסטינים, למשל, טוענים בלי להניד עפעף כי מדובר בשקרים ובהגזמות. ואנחנו? לרוב לא מגיבים בכלל. יש לנו כל-כך הרבה צרות איתם, שהכחשת השואה היא באמת הקטנה שבהן.

אבל זו טעות. כי הוויתור על הכבוד של זיכרון השואה לא נגמר במקומות האלה. הוא מחלחל. הוא מתגנב בשקט לעוד הרבה מקומות, בלי שנרגיש. כי אחרי שאומרים משהו פעם אחת ושום דבר דרמטי לא קורה, נוצרת לגיטימציה להגיד אותו שוב. ונכון להיום, יותר מדי אנשים מרגישים שיש להם את הלגיטימציה להשוות בין הפלסטינים בשטחים לבין היהודים בשואה, למרות ההבדלים הבלתי נתפסים בין שני המצבים. כל-כך רבים, שאין טעם בכלל להתחיל למנות אותם.

ועם כל זאת, אנחנו יצרנו, במו-ידינו, סוג של לגיטימציה להשוואה המופרכת הזאת. למה? אולי בגלל שאצלנו מותר להגיד הכל. כל מה שעולה לנו בראש. יש פה חופש ביטוי, ואנחנו נורא אוהבים לנצל אותו עד תום. נראה שמישהו יעצור אותנו.

תמיד אפשר למצוא תירוצים

בשבוע האחרון זה היה יונתן סגל. כן, הבחור שכולנו ראינו ב"אסקימו לימון" לפני איזה 30 שנה, ועד היום שומרים לו בגלל זה פינה קטנה בלב. בשבוע האחרון חשף יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" את העובדה שבחוץ מסתובב מסמך מכירתי לסרט החדש של סגל, שמסביר כי מדובר בסיפור שמשווה בין הכיבוש הישראלי לבין מה שעברו היהודים בשואה. וואלה יופי.

לפיד הצליח לעורר סערה סביב העניין, וקרן הקולנוע הישראלי עצרה את המשך המימון שלה לסרט - ובצדק. אבל בינתיים קרה הדבר הבלתי נמנע, והוא שיונתן סגל מצא את הבמה שמעליה הוא יוכל להיכנס חזרה בכל מבקריו. "תגובת השרשרת נגד הסרט שלי נושקת למקארתיזם", הוא אמר השבוע. "אני בן לניצולת שואה, ואני גם ישראלי. זה לא אומר שאני לא יכול להגיד דברים שלא מקובלים על מישהו".

יונתן צודק. הוא באמת יכול להגיד כל מה שעולה לו בראש. השאלה היא אם יונתן, שדווקא נראה כמו בחור חמוד, מבין מה הוא באמת עשה. בסופו של דבר, הכל עניין של סדרי עדיפויות. כמה יצליח הסרט שיצרתי, וקיומה של המדינה. המממ. מה יותר חשוב?

אולי זו התלבטות קצת דומה לזו של כל העורכים בעולם, שברור להם מאוד שה-iPad הוא יותר חשוב מהשואה. ההתלבטות לא באמת קיימת - לא אצלם, וגם לא אצלנו. אנחנו פשוט בוחרים שלא להסתכל כך על הדברים.

עבור יונתן, הסיפור הזה עוד עשוי להיות מקדם מכירות נפלא. איך? כי גלגל הפבליסיטי התחיל להתגלגל. ההתעניינות הפתאומית בסרט שלו היא הפרומו הכי טוב שהוא היה יכול לבקש. בעולם מאוד יאהבו את זה, במיוחד בארצות אירופה שמחפשות בנרות חומרים איכותיים כאלה. הם ממש דלוקים על הנרטיב הזה, שלפיו ישראל אשמה בכל מה שזז פה באזור. יש לזה פוטנציאל תקשורתי כמעט כמו ל"שיטת השקשוקה", רק בקנה-מידה עולמי.

אבל המחיר הוא פגיעה בבית שלנו. ועוד באמצע התקופה הגרועה ביותר בתולדותינו מבחינת הביקורת העולמית, האנטישמיות הגואה ורבבות השקרים התקשורתיים לגבינו שמאות מיליוני אנשים מאמינים בהם.

אז יונתן - שים רגע יד על הלב. אתה עם עצמך. האם אתה בכלל מבין, שמה שבנית כאן, גם אם לא במתכוון, הוא עוד נדבך ממשהו הרבה יותר גדול מכל סרט שאי-פעם תעשה? האם אתה מבין שתרמת את חלקך הצנוע לזילות המושג "שואה", שבעולם עדיין מתייחסים אליו בחרדת קודש, רק בגלל שמותר לך להגיד הכל?

אין פה שום מקארתיזם. שום סתימת פיות. חופש הביטוי בישראל מגיע לפעמים למקומות קיצוניים עד כדי תדהמה. אפילו עד כדי כך שמסמך מכירה של סרט שמומן על-ידי המדינה לא מהסס להכפיש אותה, וזה נראה לך בסדר. אתה אפילו לא חש צורך להתנצל. למה? כי לא ידעת, לא התכוונת, כי כתבה את זה מישהי שבכלל פוטרה, ועוד כל מיני תירוצים. ובעיקר, בגלל שאף אחד לא יעצור אותך ולא יגיד לך מה להגיד.

נכון. באמת אף אחד לא יעצור אותך, כי זאת מדינה חופשית, וטוב שכך. אבל העובדה שיש חופש ביטוי, והכל מותר, היא לא תירוץ לכך שצריך לבחון את הגבולות שלו כל הזמן כדי לראות כמה רחוק אפשר יהיה להגיע.

יש, יש חופש ביטוי. אפשר להירגע. מותר להגיד פה הכל. אבל זה לא אומר שצריך תמיד לקפוץ ולעשות את זה.