מי צריך חופשת לידה ארוכה?

המציעים מבקשים להאריך את חופשת הלידה מ-14 שבועות ל-26 שבועות. 12 השבועות הנוספים יהיו בגדר חופשה-ללא-תשלום (חל"ת) על חשבונה של העובדת, ומיועדים לאפשר ליולדת לנצל את פרק הזמן הנוסף כדי לשהות במחיצת הרך הנולד ולהעניק לו חום ואהבה.

התכלית אכן רצויה. רופאי ילדים ואחרים יסמכו את ידיהם על המהלך. אולם למען האמת, הכוונות הטובות לא יעמדו במבחן הממשות והמציאות. בעת הגשת חוק עבודת נשים אשר חוקק בישראל בשנת 1954, אמר דוד בן-גוריון כי יש לתת כבוד ויקר לאישה ולאם העובדת. מאז צעדנו כברת דרך, אבל לא מספיקה, והרבה מדינות מערביות השיגו אותנו בהתייחסותן, בגילוי נדיבות, לאישה העובדת והיולדת.

מציעי הצעת החוק שכחו, כך אני רוצה להאמין, כי כבר כיום קיימת זכות לנשים עובדות מעל לשנת עבודה אחת, להאריך את חופשת הלידה ולקחת חל"ת למשך רבע מהוותק שלהן במקום העבודה, ועד לתקרה מרבית של שנה. כלומר, אישה עובדת אשר עבדה לפחות שנה זכאית ממילא לחל"ת של 12 שבועות. מה אם כן בא החוק להוסיף?

המציאות מלמדת כי על אף שהזכות לחל"ת מעוגנת בספר החוקים, השימוש המעשי בה זניח. בין סיבות להיעדר השימוש של נשים באופציית החל"ת - היעדר תשלום בגין החל"ת והצורך לממן באופן עצמי את חופשת הלידה המוארכת, וכן החשש מאובדן מקום העבודה בעידן של אי-ודאות תעסוקתית.

הזכות שקנויה בחוק הפכה לנטל משפחתי, ולכן הפכה לבלתי רלבנטית מבחינה כלכלית עבור נשים רבות שהכנסתן חשובה לכלכלת המשפחה.

אני מבין את המרוץ של חברי-כנסת לרשום בטאבו של החקיקה את היוזמות שלהם, גם אם אין מדובר בתרומה מניבה. אך האם לא היה עדיף לרכז את המאמצים המשותפים של חברי-הכנסת כדי לנסות ולהאריך את חופשת הלידה בצעדים מדודים, אבל בתשלום?

ממהלך כזה היו יוצאות הנשים העובדות נשכרות באמת, והיינו מממשים ולו באופן חלקי, את אמירתו של בן-גוריון ליתן כבוד ויקר (וכסף) לאישה ולאם העובדת.

הכותב הוא יו"ר האגף לכלכלה ולחברה בהסתדרות