הבדיחה היא עליו

השבוע של קיפניס: מי שלחש על אוזנו של ברקוביץ' כמה הוא אהוב ומתאים, עשה זאת כדי להרוויח מוקיון לרגע; וגם ההופעה של שחקני הנבחרת ברומניה היתה סוג של הצהרה לאבי לוזון: רוצים מאמן ישראלי

‎"אנשי צ'רלטון הכינו לך שיר מיוחד", מבשרת אופירה אסייג באולפן "ספורט 1" לאיל ברקוביץ' - ועל המסך עולה קליפ של הדקות היפות (והמועטות מדי, אם יורשה לי, בהתחשב בקריירה המצוינת שלו כשחקן) שלו בנבחרת ישראל: הנה שער השוויון מול צרפת, רגע לפני השער המכריע של ראובן עטר (שמשום מה לא נכנס לקליפ); הנה השער מול אוסטריה ב-0-5 ההוא, שנראה היום רחוק כלכך; הנה הרגע שבו הוא מכה את היד שמושיט לו קולגה אוסטרי ללחיצה (אלוהים יודע למה צ'רלטון חשבו שמדובר ברגע שיא, אולי אלו הנורמות הספורטיביות שלהם).

ככל שמתארכת סאגת מינוי מאמן הנבחרת, הופך איל ברקוביץ' לדמות הטראגית שלה: עד לפני כמה שבועות הוא היה שחקן עבר גדול, עם פה גדול אפילו עוד יותר - ונחשב לפרשן מצוין - כזה שמביא המון צבע ולא מפחד להגיד מה שעל ליבו. מאז הדיחו אותו כמה יועצים רעים להכריז כמועמד מטעם עצמו לאימון הנבחרת, הוא הפך מושא ללעג וקלס, הסתבך במסיבת עיתונאים שחיסלה כליל את סיכוייו לתפקיד, מצא את עצמו מרוח על השער של המוסף של המדינה בעיתון של המדינה, עם כתבת תחקיר שמעלה חשדות כבדים לאי סדרים בבית הספר לכדורגל שהוא מנהל, ועוד. אבל הכי טראגי הוא שברקוביץ' עוד לא מבין שהבדיחה היא עליו. שמי שלחש על אוזנו כמה הוא אהוב, מבין ומתאים, עשה זאת כדי להרוויח מוקיון-לרגע, מקפצת רייטינג אדירה.

‏ברקוביץ' של אמש ניסה להיות ממלכתי: הוא נמנע מלבקר את אוחנה (ואף החמיא לו במספר הזדמנויות, אם כי באופן מאולץ, כדי להראות שהוא יודע לפרגן), לפעמים ברחו לו משפטים של פוליטיקאים, סיסמאות ריקות מתוכן שמתאימות לדרור קשטן. אבל יותר מכל זה הזכיר נאום של ראש מפלגה שהובסה בבחירות, שמתענג על מעט החום שמעניקים לו פעיליו הקרובים דווקא בדקות הקשות. אופירה אסייג, שהנחתה את הדיון שנקרא בטעות "נבחרת ישראל לאן?", במקום "נבחרת ישראל לוואן?", הראתה לאיל, במסגרת אותו קליפ סיום, את משאל הרחוב בו מספרים המרואיינים עד כמה הם אוהבים אותו וחושבים שרק הוא ראוי להיות המאמן הבא של נבחרת ישראל - ופתאום הכל נהיה ברור: פתאום אתה מבין איך סובבו את גאידמק ונתנו לו להאמין שהוא יכול להיות כאן ראש עיר או אולי אפילו ראש ממשלה.

פתאום אתה קולט איך אפילו פוליטיקאים עם כריזמה כמו של אפרים סנה, האמינו כאן לרגע שהם יכולים.

הם לא, גם איל לא יכול, אבל מי שהריץ אותו לקמפיין הזה עוד לא ויתר על ההזדמנות לסחוט עוד דאחקה על חשבון המוקיון שטיפח.

‎‏הצבעת אמון

‎והיה גם כדורגל, לפחות בהגדרה. נכון שמדובר במחזור שכפו עסקני ההתאחדויות השונות על אופ"א - ושאין איש מקצוע שרצה בקיומו באמצע שלבי ההכרעה בליגה ובמפעלים האירופיים. אבל בניגוד למה שטענו כאן כמה פרשנים, היתה חשיבות למשחק הזה. משחקי אימון הם מטבעם נתונים לשיקול דעתו של השחקן: אין חובה ממשית להתאמץ, אלא אם כן יש לך משהו להוכיח. השחקנים שהעלה המאמן הזמני אלי אוחנה על הדשא ברומניה, לא הציגו כדורגל מדהים, אבל הם נלחמו כאילו מדובר היה במשחק רשמי. מבחינתם היה כאן איתות ברור לאוהד אבי לוזון: רק מאמן ישראלי - ורצוי שילוב של אוחנה עם איווניר (הצעה שצוברת תאוצה "במסדרונות ההתאחדות", כמו שמקובל לומר).

הפאטה מורגנה של אלונה

‎מקסמי-שווא (פאטה מורגנה) הם חזיון נפוץ במדבר - וזה של השבוע שייך לאלונה ברקת. בניגוד למה שמקובל לחשוב, אנשי עסקים עשירים לא מגיעים לכדורגל כדי להפוך את הקבוצה שלהם למוסד חינוכי - ואחר-כך נדהמים מאותם גורמים אלימים שנמצאים בשוליו או במרכזו. לעיתים קרובות, דווקא החיכוך ב"קומץ" הוא שעושה להם נעים בגב: הרי אנשים תרבותיים ומעודנים יש להם בשפע בסביבתם. ברקת ידעה הכל על הפועל ב"ש לפני שהפכה לבעליה: רואי חשבון, עורכי דין ויועצים, לא השאירו פינה נסתרת מעיניה. לו התנהגות הקהל הבאר-שבעי היתה מגעילה אותה באמת (כפי שרמזה השבוע כשהודיעה על עזיבתה כביכול), היא כבר לא היתה במועדון, או לכל הפחות היתה נותנת גיבוי חד-משמעי למאמן שלה כשרק החל הגל העכור נגדו להתרומם. במקום זה, היא חיכתה שיתפטר - ואז נזכרה לגבות אותו.

מי שמרגיש שקווים אדומים נחצו - עוזב מיד, ולא מודיע שיעזוב בסוף העונה. בקלות רבה היתה יכולה ברקת להודיע שאף שהתחייבויותיה למועדון הן עד סוף העונה, הרי שמבלי לגרוע מהביטחונות שהעמידה להן, היא מסתלקת מיד מהמקום האלים הזה, שמנוהל בפועל על-ידי הרחוב. במקום זה, היא הודיעה שהיא תעזוב בסוף העונה, או במילים אחרות "תחזיקו אותי". לא פלא שלאוויר כבר נזרקות ספקולציות לפיהן נראה אותה בבאר שבע גם בעונה הבאה, כשהאוהדים שלה ידיחו עוד מאמן.‏