אין לגבות "על החשבון"

בשנת 1996 רכשו חברות קבלניות (דירות יוקרה בע"מ ותל-דר נכסים והשקעות בע"מ) זכויות בקרקע ליד יבנה להקמת פרויקט מגורים, וביקשו לחתום עם המינהל על חוזה פיתוח שהצריך אישור מהעירייה ומהוועדה המקומית, לפיו המינהל לא יידרש לשלם היטלי השבחה או פיתוח. כתנאי לאישור התחייבו החברות לשלם "מקדמה" ע"ח היטל השבחה לפי תב"ע שטרם אושרה, ובסכום שיקבע שמאי. החברות הלינו לשמאי שאין חבות בהיטל לפני אישור התב"ע.

הרשויות בתגובה איימו לבטל את האישור, ואז נחתם הסכם נוסף, ובו התחייבות שלא לחלוק על עצם החבות בהיטל. בשנת 2003 נחתם חוזה הפיתוח, ואחרי כ-3 חודשים עתרו החברות לביטול היטל ההשבחה, בטענה שההסכם נחתם באילוץ ובניגוד לחוק. העתירה נדחתה ב-2006, בנימוק שהרשויות לא היו מחויבות ליתן את האישור האמור ולוותר בכך על היטל עתידי, ולכן ההסכם שנחתם מחייב. החברות ערערו לבית המשפט העליון, שביקש את עמדת המדינה בסוגיה העקרונית, תוך שהוא דוחה הסכם גישור שהוגש לו ומורה כי הדיון יימשך בשאלת חוקיות ההסכם.

המדינה הודיעה לביהמ"ש על התנגדות נחרצת להיטל השבחה הנובע מההסכם. לגישתה, עקרון החוקיות קובע שכל פעולה לשינוי שיעור המס חייבת להיות בחוק או לפיו. גביית היטל מכוח הסכם בלבד מהווה חריגה מסמכות ומהחובה לנהוג בסבירות, מידתיות ושוויון, גם בכריתת הסכמים. גם ניהול מו"מ פרטני עם כל נישום, בלי שקיפות וקריטריונים אחידים, פוגע במינהל התקין. בנוסף, לטענתה, היטל "על החשבון" דומה להלוואה שהרשות נטלה שלא לפי הכללים והמגבלות החלים עליה, וגם ישנו חשש שההסכם יטה את שיקול דעתה, כשתידרש לדון באישור התב"ע.

המדינה הוסיפה שגם היטלי פיתוח לא ניתן לשנות אלא בחוק או לפיו (כולל חוק עזר עירוני), ולכן רשות מקומית אינה מוסמכת להסכים על הפחתה או העלאה של היטל המגיע לה. זאת להבדיל מהסכם לגיטימי עם יזם שיבצע במקומה את עבודות הפיתוח, תוך קיזוז העלויות מההיטלים החלים כחוק.

ראוי לשבח את נציגי המדינה, שנתנו עדיפות להגנה על מינהל תקין ושלטון החוק, למרות צמצום "חופש החוזים". הצדקה לגביית היטלים ותשלומי חובה ללא סמכות חוקית ניתן למצוא בנקל. תירוצים של מגבלות תקציביות ולוחות זמנים הם האהובים ביותר על הרשויות; הדרך היחידה להתמודד עם התופעה היא לעוקרה מהשורש.

הכותבים הם ממשרד פלג, כהן, דויטש, מוסקוביץ, המתמחה בתשלומי חובה לרשויות מקומיות.