מופע היח"צ של קורנפיין וניר ברקת

מתוך תחושת גועל עמוקה, צפיתי בטקס הפיוס המביש שערך בלשכתו ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ביחד עם מנכ"ל בית"ר ירושלים איציק קורנפיין, ולא ידעתי מה מביש יותר: הלינץ' שביצעו אוהדי בית"ר ירושלים בשני פועלי הניקיון הערביים בטדי, או ה"סולחה" הארורה הזאת. שני הצעירים הערבים נראו מפוחדים כמו שני שבויי מלחמה שאקדח הוצמד לרקתם, כדי שידקלמו לעין המצלמות את הטקסט "הנכון".

יועצי תקשורת מעולים יש לראש העיר, הם לא יתנו לברקת ליפול במקום שבו נפלה ברקת אחרת: אלונה נאלצה לשלם במסיבת עיתונאים דרמטית עד כדי גרוטסקיות, על חמש דקות של איחור בגינוי. ניר לעומתה, כמעט "חטף" את הפצועים מחדר המיון כדי ללחוץ להם את היד מול המצלמות, ועוד הביא את החבר שלו איציק שהגיע, למרות שהוא לא ממש מבין את הקשר בין המעשה לבית"ר...

הניסיון לאמוד את היקף "הקומץ" הבית"רי, הוא עתיק כמעט כמו המועדון עצמו, אבל ברשותכם, בואו ואציע מבחן פשוט: השאלה היא לא כמה אוהדי בית"ר השתתפו בלינץ', אלא כמה אוהדי בית"ר משכו בכתפיהם כששמעו עליו, חלקם תוך הבלעת חיוך קטן.

אם נשמעתי ציני לגבי הכוונות הטובות של ראש העיר ברקת והמנכ"ל קורנפיין, זה לא במקרה. ברקת היה יכול למשל להודיע על סגירת טדי למשך חודש, כמקום שבמקרה הטוב מסית לאלימות גזענית, ובמקרה הרע גם מיישם אותה הלכה למעשה. קורנפיין היה יכול להודיע בית"ר ירושלים לא תתייצב למשחק הגביע מול מכבי ת"א, על אף שתספוג הפסד טכני והדחה מהמפעל היחיד שעוד מעניין אותה העונה. נשמע מופרך? אתם צודקים: הרבה יותר קל לעשות פוזות של "צצצ" מול המצלמות מאשר אשכרה להלחם בגזענות ובאלימות.

ואפרופו מלחמה בגזענות, איפה ההתאחדות לכדורגל שקונסת קבוצות על כל נהמה לעבר שחקן שחום עור? היא יכולה לעצב מחדש את הלוגו שלה, הפעם עם דמות שלושת הקופים ההם שלא רואים, לא שומעים ולא מדברים. אבל היא לא תסבך את עצמה ערב משחק גביע מסקרן כל כך בין בית"ר למכבי ת"א. בטח לא כשקורנפיין רץ להצביע בבחירות בעד לוזון, שמצידו מגן על האינטרסים של בית"ר ירושלים בתקופת משבר כלכלי.

אחר כך הם ידברו על כדורגל כמכשיר לחינוך, להרחקת בני-נוער מהרחוב... אלא שלפעמים עדיף להתגלגל ברחובות מאשר לגור בהיכל המצחין של הכדורגל הישראלי.

‏ובינתיים, בקרית אליעזר

מי שהקדיש את ליל שני לצפייה במשחק בין מכבי חיפה למכבי ת"א נשבע בוודאי שלא לשלם עוד אגרה, אפילו אם "ייקחו לו את הטלוויזיה", כפי שהבטיח תשדיר השירות הוותיק ההוא.

בואו ונבחן לרגע את הכוכבת הגדולה של הצגת הכדורגל הישראלי העונה: מכבי חיפה. על הקבוצה עבר העונה תהליך מרתק - אחוזי ההצלחה שלה הם חסרי תקדים: 23 ניצחונות מ-26 משחקים, ולאור המשחקים שעוד נותרו לה עד סוף הסיבוב השני, יש מצב שהיא תסיים את העונה הסדירה עם למעלה מ-90% הצלחה. הוסיפו לכך את העובדה שחיפה שיחקה השנה בשלב הבתים של הצ'מפיונס, הביאה לכאן שמות גדולים כמו באיירן ויובנטוס, הכירה לנו מקרוב את בורדו, ומצמיחה מתוכה מלך שערים (ארבייטמן) שעומד לנפץ שיא הבקעות בן 55 שנים. ריספקט.

אבל במקביל להצלחות המעוגנות בסטטיסטיקה, מתפתח מעין מירמור מסוים בקרב אוהדיה, ולאו דווקא בגלל כפיות הטובה שמאפיינת את האוהד הישראלי. בואו ונערוך ניסוי קטן: הישענו לאחור, עצמו את העיניים ונסו להיזכר בהצגות גדולות העונה של "הירוקים" מחיפה... אופס, תקלה, בעיני רוחכם אתם רואים עכשיו את עטר, ברקוביץ', רביבו, בניון, אולי אפילו את קלינגר, ממן סלקטר וארמלי... אבל לא את יניב קטן וארבייטמן. למכבי חיפה יש מעט מאוד רגעים בעונה הזאת שאוהדיה ירצו לצרוב על ההארד דיסק שלהם.

בואו נערוך את אותו ניסוי עם הפועל ת"א, מי ששיחקה העונה במפעל אירופי משני, וככל הנראה לא תצליח לייצר מהעונה הזאת משהו שהוא יותר מסגנות מכובדת ומעצבנת כאחד. מה אתם אומרים? רואים את ההטעיה של גילי ורמוט ושליחת הכדור לאיתי שכטר? איזה יופי. לא צריך להיות אוהד הפועל כדי לרצות לראות עוד. כן, אני יודע שחיפה פירקה העונה אריות כדורגל כמו אחי נצרת, אבל את יריבותיה - שעל פי פער הנקודות ספק אם ראויות להיקרא כך - לצמרת, היא הצליחה לכל היותר לשעמם למוות.

"ההצגה" של האלופה היוצאת שהיא גם האלופה שבדרך, מול מכבי ת"א ביום שני, העידה לא מעט על כלל העונה שלה: סטטיסטיקה נפלאה, כדורגל יעיל, אפס הנאה.