שתיקת הסופרים

במקום חקיקה שתיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה - יש להשקיע במאבק למען הספרות

הכנסת היא בית מחוקקי היתר הפעיל ביותר בעולם. בכנסת ה-15 הוגשו כ-4,000 הצעות חוק פרטיות, ורק 194 מהן אושרו; רק כ-5% מההצעות הפרטיות מגיעות לידי גמר והשלמה. למה זה קורה? כי המדינה תקועה.

חוסר יעילות קיצוני בכל דרגי הביצוע יחד עם יראה גדולה של מקבלי ההחלטות מפני מבקר המדינה, היועץ המשפטי, משטרת ישראל והתקשורת הנשכנית הפכו את מרבית שדרת הביצוע של ישראל למשותקת. דברים שהיו צריכים להיות מוסדרים באמצעות שיחת טלפון, פתק תמציתי של "אל - מאת" או סתם החלטה שגרתית הופכים בישראל המסוידת לחוקים מיותרים.

לא מעטים מהחוקים שלנו הם מילים מתות; מצבה לתפארת הסטטיסטיקה של חברי הכנסת המחוקקים, העושים זאת לעתים בפראות מבלי שלהם או למי מאנשי הרשות המבצעת יש כוונה או יכולת להפוך את החוק לפעילות ממשית. מי שמרפרף על פני ההצעות לא יכול שלא לחייך, או לבכות, בהתאם. יו"ר הכנסת לשעבר שבח וייס הגדיר את מרביתן של ההצעות האלה כ"הצהרות חוק". לא הצעות.

התהליך מאוד פשוט. שוועתו של האזרח שנתקל בחוסר האונים של המערכת מגיעה לחבר הכנסת המוכר לו. והלה, אחר שנואש מיכולתם של השרים ופקידיהם לפתור את הבעיה, פשוט מציע הצעת חוק. כזה הוא חוק הספרים המונח לדיון ולהכרעה על שולחן הכנסת והממשלה.

חוק הספרים השנוי במחלוקת איננו הצהרת חוק. הוא חוק של ממש. אבל גם אותו לא צריך לחוקק. הוא עדות לשימוש לא נכון במכשיר החקיקה כדי להסדיר סוגיה שצריך להתמודד איתה במישורים אחרים. הצעת חוק שנועדה להסדיר סוגיות משקיות או חברתיות צריכה לבוא אחרונה, רק אחרי שמוצו ולא צלחו כל הדרכים האחרות.

האם אי-פעם ניסו כל אלה הדואגים לסופרים לדאוג להם אחרת? להתארגן, לפעול יחד? ואל תגידו לי, הם אינדיבידואלים - הם לא יעשו כלום. בשביל זה ישנו איגוד הסופרים שייאבק עבור הקולקטיב, למען צרכיו, להגן על חולשותיו. שיגיעו להסכמות.

כשהתסריטאים בהוליווד הרגישו שהם מקופחים הם השביתו את הוליווד. כן, שביתת מילים שהורידה על ברכיה את כל תעשיית הבידור. מה יקרה ביום שבו גרוסמן ויהושע, יחד עם אתגר קרת ויוכי ברנדס, ישבתו ממלאכה, וגם קנז ואריאל אולמרט לא יתרגמו יותר?

פתאום יקשיבו להם. הגדולים ייתנו גיבוי לקטנים, יביעו סולידריות שתגיד: עד שהענף שבו אנחנו עוסקים לא יוסדר באחווה בסיסית, מינימלית, לא יהיו ספרים לעם הספר. נשמע בנאלי, אולי. אבל ככה נראה מאבק חברתי של ממש.

אלא שאת איגוד הסופרים לא ראיתי אפילו לרגע בדיון הזה. הוא קיים? לו הייתי מאמין בתיאוריות הקונספירציה הייתי עוד יכול לחשוד שמישהו משלם להם להפוך לנפקדים לא נוכחים.

לעומתם, ראיתי אף שמעתי מו"לים. לא את איגוד המו"לים אבל כמה וכמה מו"לים בעלי עניין. כאלה שמקדמים את הצעת החוק ולו מפני שהיא נועדה לתמוך במתחרים ולא בתחרות.

מדוע כמה מו"לים לא יכולים להיערך היום כמו שהוצאת כנרת ורשת צומת ספרים התארגנו לפני כמה שנים, ולהשיב מלחמה שערה - להתארגן יחד, לחסוך עלויות של הפקה, מינהלות, שיווק והפצה? מי מונע מכמה מו"לים חזקים להתייצב בחזית מול כנרת זמורה ביתן וצומת ספרים ולהגיד להם: "עד כאן! זהו מחיר המינימום לספר, ולא, לא תקבלו אף ספר".

שילכו לקמפיין ציבורי אגרסיבי שאומר: "את הספרים האלה, של הסופרים הנפלאים שלנו, לא תוכלו למצוא בחנויות של צומת כי...." רעיונות לא חסרים.

אבל אנרגיות למאבק, למודעות חברתית ולמנהיגות לא קיימות. אז מה עושים? מלהיבים את המחוקק שיעשה בשבילנו את העבודה. כמו כולם. מצטער, אבל ככה לא עושים שינוי חברתי. בניין לא בונים מלמעלה למטה. לכן, גם החוק הזה ילך לפח הזבל של החוקים המיותרים. כי הוא לא נכון, כי הוא לא ניתן לאכיפה, כי אפשר גם אחרת.

הכותב הוא יו"ר הכנסת לשעבר וסופר

צרו איתנו קשר *5988