על מים סוערים

ציפי איסר-איציק כבר לא עומדת בראשות עמותת "אדם טבע ודין", אבל נוכח מסקנות ועדת החקירה בנושא משבר המים, שלא הגישה המלצות אישיות, היא פשוט אינה יכולה לשתוק.

"ועדת חקירה ממלכתית, להבדיל מוועדת חקירה פרלמנטרית, הנה בעלת סמכויות חקירה נרחבות בחוק", היא אומרת. "יש משמעות ציבורית לקביעת ממצאים על אחריות אישית, כדי שמי שמכהן כיום בתפקידו ידע שהוא חשוף לאחריות משפטית פלילית אם ינהג באותה דרך. מפרטי כתב המינוי של הוועדה עולה כי ברור היה שאין מדובר בסתם עוד ועדה אלא בבדיקה משפטית, שתצביע על האחריות האישית למחדלים. בכך, למעשה, החמיצה הוועדה את היתרון שהיה לה".

דעתה של איסר-איציק מייצגת לא מעט אנשים, בארגונים הירוקים ובכלל, שרואים במחדלים שנעשו במשק המים מעשים פליליים שראוי להעניש בגינם בהתאם. פרופ' דן ביין, שעמד בראש הוועדה, משוכנע כי פעל נכון, ובכל זאת מודה שהנושא עלה ואף עורר לא מעט מחלוקות.

"היו בינינו ויכוחים לא פשוטים בעניין הזה", הוא אומר, "אבל החשש היה שבהגשת המלצות אישיות נחטא למשימה העיקרית שלנו, והיא הכתבת דרך פעולה יעילה לניהול משק המים. יכולנו לתלות אנשים על עמוד הקלון, וזה היה משביע את יצר הדם של התקשורת ושל הציבור, אבל זה היה מסיח את הדעת מהעיקר. אם יבצעו את עיקר ההמלצות שלנו - אני חושב שהבאנו גאולה לעולם".

ביין מציג טעם פרקטי להפליא לטענתו: "נניח שהיינו מחליטים לגבי שורה ארוכה של אנשים על אחריות אישית, והשורה בהחלט ארוכה. במקרה כזה היינו צריכים לשלוח לכולם מכתבי אזהרה, והם מיד היו מתחמשים בעורכי דין. את יודעת כמה זמן דיוני הוועדה היו נמשכים? זה היה מסית את האחריות מהעיקר, ובמקום לעסוק בעניין העיקרי שלשמו מונינו היינו מתעסקים באין-סוף אינטראקציות משפטיות".

על כך אומרת איסר-איציק כי לא נראה שהטלת אחריות אישית היתה מביאה לעיכוב בעבודת הוועדה, "כי בית המשפט הוא שהיה צריך להתמודד עם הנאשמים ולא הוועדה".

בסופו של ויכוח, נשאלת השאלה מה ראוי שיגבר על מה. מצד אחד ישנו הרצון להבהיר לעולם כי ניהול אחראי של משק המים הוא אינטרס ציבורי, שהמועלים בו צריכים לשבת בבית-סוהר; מצד שני, יש צורך בוער לקחת את משק המים בידיים - ומיד.

ועדת ביין אמנם נצלבה בתקשורת, אבל היא הגיעה למסקנות חשובות. צריך רק לקוות שהיא תהיה ועדת החקירה האחרונה.