האקזיט של הליגיונרים

קולאוטי וזיו חוזרים לישראל עם זנב בין הרגליים. אז מה? הם שוב הוכיחו שסיבוב בחו"ל משפר את החוזה הבא

‏1. חג יותר שמח מזה לא יכלו לבקש במכבי ת"א. ביום שני הם סגרו עם רוברטו קולאוטי, ואתמול (ג') בערב גם יואב זיו סיכם. מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה החתימה מכבי שני שחקני נבחרת בתוך פחות מ-24 שעות?

מהלך מרשים ביותר של מכבי, שנותן הרבה שקט למועדון בשלהי עונה מסויטת שכוללת הפסדים בדרבים, הדחה מוקדמת מהגביע, והיילייט אפרורי של מאבק על המקום השלישי עם בני יהודה. נכון, האוהדים בכל מקרה לא היו שורפים בשבועות הקרובים את המועדון (בכל זאת, זה אבי נמני שלהם שעומד על הקווים), אבל עכשיו יהיה להם הרבה יותר כיף ללכת לים כשבהחלט נראה שיש אופק לקבוצה שלהם.

אם יש משהו שיכול להחזיר בעונה הבאה את מכבי למאבקי האליפות זה רכש מסוג כזה. בליגת העל שבה מחפשים כישרונות עם פינצטה, פעילות נכונה בשוק ההעברות מקצרת תהליכים ומעיפה קבוצות למעלה. כשמכבי מביטה מעבר לכביש היא רואה את העונה המוצלחת של הפועל. את הפועל מובילים ורמוט, שכטר, אניימה, בן דיין, דה סילבה. אף אחד מהם לא תוצרת של מתחם וולפסון. גם האליפויות האחרונות של בית"ר הושגו בזכות פנקס הצ'קים הפתוח של גאידמק שהביא את זנדברג, גרשון, בנאדו, עידן טל ובואטנג.

בקצה השני של הסקאלה יש את מכבי חיפה. השחקנים המובילים של חיפה הם תוצרת מקומית - קטן, דוידוביץ', קינן, כיאל. הם אלו שסוחבים את הקבוצה, כאשר שחקני הרכש הם רק זמרי הליווי. יותר מדי פעמים בשנים האחרונות רצו לחקות במכבי ת"א את המודל הזה ונכשלו. מכבי כיום מורכבת כולה מזמרי ליווי, שמייצרים בעיקר רעש. עוד כמה סולנים, ואולי גם תגיע מוזיקה מכיוון מקרית שלום.

‏‏2. כבר עכשיו ברור שמדובר ברכש הרבה יותר מדויק מבחינת מכבי. זאת לא שלישיית הגלאקטיקוס המזדקנת והפאתטית נמני-ברקוביץ'-רוסו, שהגיעו להעביר סיבוב אגו אחרון בהחלט לקריירה שלהם. זה לא מאור בוזגלו, שהגיע עם נדוניה בלתי אפשרית (אבא). אלו שני שחקנים בשיא הקריירה, אחרי ניסיון אירופי, בגיל המתאים (זיו בן 29, קולאוטי 27).

קצת קשה להבין מה הניע את קולאוטי לחזור לליגה שלנו ישירות מהבונדסליגה, שהיא אחת משלוש או ארבע הליגות הכי טובות בעולם. שחקן סגל לגיטימי במנשנגלאדבך שפתח העונה 15 פעמים בהרכב, יכול להרשות לעצמו קצת יותר.

המקרה של זיו דווקא ברור. הנה עוד סיפור קלאסי של שחקן ישראלי שיוצא לבלגיה ומסתדר בחיים רק כי הוא מגיע על תקן של שחקן אירופי. קל לבקר את השחקנים שנעלמים בליגה הבלגית הזאת, שקשה מאוד לעשות ממנה קפיצת מדרגה למקומות גדולים יותר באירופה. אבל בסופו של דבר מתברר שגם מי שחוזר עם הזנב בין הרגליים מבלגיה לישראל, חוזר עם תווית הליגיונר. וליגיונרים, כבר ראינו, שווים יותר. קחו למשל את ברק יצחקי שסיבוב של חצי שנה בבלגיה הספיק לו כדי לחזור לבית"ר ולקבל שכר של קרוב ל-400 אלף אירו. או יניב קטן, נער המגבות של ווסטהאם במשך שישה חודשים, אבל המגבות היו אלו שריפדו את הקאמבק שלו לחיפה עם חוזה של יותר מחצי מיליון דולר בעונה.

‏‏3. ויש עוד סיבה ליציאה לחו"ל: בשנים האחרונים התאהבו מאמני הנבחרת ביציאה של שחקנים לאירופה. הם הרי נוסעים לחו"ל, מתמודדים עם בלמים וחלוצים אירופיים קשוחים, ולכן צריך לתת להם עדיפות בנבחרת. לא משנה אפילו אם הם לא ממש משחקים. שחקנים כמו עומר גולן ואבי סטרול מקבלים כבר תקופה ארוכה זימון קבוע, שכנראה לא היה מגיע אם היו משחקים היום במכבי פ"ת ומכבי נתניה. בן סהר ימשיך כמובן לקבל את הזימונים שלו, גם אם יירקב עוד שנתיים על הספסלים בספרד או באנגליה.

זיו וקולאוטי לעולם לא יידעו מה היה יכול לקרות לקריירה שלהם אם היו מחליטים לנסות עוד שנה-שנתיים בחו"ל. סביבם יש דוגמאות לכמה חבר'ה שאמנם לא התרוממו לגבהים עצומים, אבל נשארו לתת צ'אנס לקריירה המקצועית שלהם עוד קצת לפני שחוזרים. אליניב ברדה הוא כוכב בגנק. סלים טועמה המשיך מסטנדרד ליאז' לליגה היוונית. לא בדיוק פרמיירליג, אבל בטוח יותר טוב מהליגה של רעננה ועכו.

אבל לא כולם יכולים לעמוד בפני האקזיט הפופולארי הזה. תשאלו את יואב זיו שהולך להרוויח 250 אלף אירו בעונה הבאה במכבי ת"א. לא רע, אחרי עונה אחת שבה נאלץ קצת לסבול את הקור של בלגיה.