אחרונה העלה, כידוע, נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, את ריבית בנק ישראל לאור סימני ההתאוששות בכלכלה העולמית בכלל, ובמשק הישראלי בפרט. בתקשורת נשמעו פרשנויות לפיהן המהלך נועד בין היתר כדי לצנן במעט את שוק הנדל"ן ואת שוק ההון.
אך ישנו תחום בשוק ההון בו האינפלציה כבר דוהרת: ענף קרנות הנאמנות. אמנם היקף הנכסים המנוהל בקרנות הללו צמח בשנה האחרונה, הן כתוצאה מגידול בשווי הנכסים והן כתוצאה מזרימת כסף אל הענף, אך האינפלציה עליה אני מדבר אינה בגודל הקרנות אלא בכמות קרנות הנאמנות הקיימות כיום בישראל.
כך, בשוק ההון המצומצם של מדינתנו הקטנה קיימות למעלה מאלף קרנות נאמנות. ליתר דיוק, על פי אתר פאנדר, נכון לסוף ינואר 2010 פעלו בארץ 1,138 קרנות נאמנות (המספר הזה כולל גם את הקרנות הכספיות והקרנות המחקות). מאז סוף ינואר הוקמו קרנות נוספות, כך שבסך הכל, נכון להיום, אנחנו מדברים על כ-1,200 קרנות נאמנות, בהן מנוהלים כ-140 מיליארד שקל. או בממוצע: כ-112 מיליון שקל לקרן.
112 מיליון שקל לקרן נאמנות, הם בקירוב 30 מיליון דולר, ובמונחים בינלאומיים מדובר בנתון נמוך מאוד. אם כי במונחים ישראלים מדובר בנתון סביר. אלא שאנחנו מדברים כאן על ממוצע, וממוצעים, כידוע, לא מספרים את כל הסיפור.
הבעיה בישראל היא שקיימות יותר מדי קרנות נאמנות, שלרבות מהן אין זכות קיום ולו בגלל היקף הנכסים הזעום אותו הן מנהלות. אמנם חלק מן הקרנות הן חדשות וטרם הספיקו לצבור נכסים בהיקף משמעותי, אך גם זו חלק מן הבעיה: התחושה היא שבתי ההשקעות הגדולים משיקים קרנות על ימין ועל שמאל כדי שחס וחלילה לא יפספסו אפיק מסוים בו המתחרים שלהם כבר נמצאים, ואשר הוא-הוא עלול להיות האפיק החם הבא.
למען האמת, התופעה זו אינה חדשה כלל. מה שמפתיע הוא שגם כיום, בעידן שלאחר המשבר הפיננסי הגלובלי, היא עדיין מוסיפה להתקיים. בתי ההשקעות בשוק ההון המקומי אמנם עוברים כעת תהליך של קונסולידציה, אך משום מה המגמה עדיין לא מחלחלת לענף הקרנות.
קצת השתגענו, לא?
אפיק האג"ח הקונצרניות הוא דוגמה טובה לאבסורד הזה. בבורסה בתל אביב רשומות למסחר 495 איגרות חוב קונצרניות, ובנוסף רשומות בה עוד 93 אגרות חוב להמרה, ובסך הכל - 588 אג"ח קונצרניות.
בקטגוריית "אג"ח חברות, המרה ואחר" פעילות 116 קרנות נאמנות, ו-18 נוספות פעילות בקטגוריית "חברות והמרה בסיכון גבוה", כך שבסך הכל, על שוק שכולל כאמור 588 אג"חים, פועלות 134 קרנות. היקף הנכסים המנוהל בקרנות אלו הוא כ-12.5 מיליארד ש"ח.
חשוב לציין כי אפיק זה כולל רבות מבין הקרנות מסוג 10/90, 20/80 וכדומה, כלומר קרנות אג"ח עם מרכיב מנייתי כלשהו. מתוך 134 הקרנות, 80 קרנות מנהלות נכסים בהיקף של פחות מ-50 מיליון שקל, ו-32 מנהלות נכסים בהיקף של פחות מ-10 מיליון שקל בקרן. דמי הניהול בקבוצה זו, להוציא קרנות מחקות/סל, נעים בין 0.7% לשנה ל-2.6% לשנה.
בקטגוריה "מניות חו"ל" פעילות לא פחות מ-104 קרנות נאמנות. 104 קרנות בקטגוריה שבה שבאופן עקרוני אין למנהלים יתרון יחסי. זו כמובן הכללה, ומן הסתם יש גם מספר מנהלים שהם כן בעלי יכולת לנהל תיק מניות חו"ל בהצלחה, גם בהשוואה למתחרים מחו"ל, אך תרשו לנו להניח שמדובר בקבוצה קטנה מאוד.
104 קרנות חו"ל? קצת השתגענו, לא? מתוך 104 הקרנות, 83 מנהלות נכסים בהיקף של פחות מ-50 מיליון שקל, ו-42 מתוכן מנהלות פחות מ-10 מיליון שקל בקרן. למעט חמש קרנות בקבוצה, בהן דמי הניהול נמוכים מ-2% לשנה, דמי הניהול בקבוצה זו נעים - שימו לב - בין 2% ל-3.8% לשנה. בחו"ל, דמי הניהול בקרנות נאמנות מנייתיות נעים לרוב בין 1% ל-2% לשנה. זה מעלה את השאלה איזה יתרון יחסי יש בעצם לקרנות הישראליות הללו - למעט העובדה שהן נגישות למשקיע ונסחרות בשקלים - על פני המוצרים המקבילים והזולים יותר בחו"ל?
חשוב לזכור כי לקרן נאמנות ישנן גם הוצאות קבועות אשר משולמות לרוב מנכסי הקרן, כלומר עלותן מתחלקת בין המשקיעים. הוצאות אלו אינן נכללות בעלויות שאותן המשקיעים יכולים לבדוק בקלות יחסית: לא בדמי הניהול וגם לא בשיעור ההוספה או דמי הנאמן.
ההוצאות הללו כן מתפרסמות בדו"חות השנתיים של הקרן, אך כמה משקיעים באמת טורחים לקרוא את הדו"חות האלה. בחו"ל נהוג לפרסם נתון המכונה TER (Total Expense Ratio) אשר למעשה כולל את כל העלויות וההוצאות בפועל בשנת הכספים של הקרן. מן ראוי שגם בישראל ידווח ה-TER על מנת שניתן יהיה להשוות בין העלויות בפועל.
להוצאות הללו יש כמובן קשר ישיר לגודל הקרנות, משום שבקרנות שבהן היקף הנכסים הוא זעום, "דמי הניהול" הללו הופכים גבוהים מאוד, מאחר שהוצאות התפעול הקבועות מחולקות על פני פחות נכסים מנוהלים.
קרקע פוריה לרעה החולה
ייתכן שלו היינו פונים לחלק מהגורמים בשוק הזה הם היו משיבים: "מה אתה רוצה? מדובר בשוק תחרותי, תמיד יהיה זנב ארוך. וחוץ מזה מה עדיף למשקיעים, שוק ריכוזי עם חסמי כניסה גבוהים? היינו שם וזה לא היה טוב יותר".
זה נכון, אך אני טוען כי גם עודף ההיצע פוגע במשקיעים ואולי אף לא פחות מקיצוניות בכיוון ההפוך. ראשית, עודף ההיצע לא הוביל לכך שהעלויות נמוכות יותר, מאחר שהיצרנים נדרשים להוציא יותר על שיווק. עודף ההיצע יוצר גם בלבול בקרב המשקיעים.
ומעבר לכך, העודף הזה הוא גם קרקע פורייה לרעה החולה של ענף קרנות הנאמנות המקומי: תופעת שינויי המדיניות התכופים. כך, במקום לסגור קרן קטנה, מחליפים לה את השם, משנים את המדיניות למה שאופנתי באותו רגע, ויוצאים בקמפיין שיווקי. מגייסים עוד קצת כסף לקרן, עד שלאחר זמן מסוים ההיסטריה שוככת, האפנה מתחלפת, היקף הנכסים מתחיל לדעוך, וחוזר חלילה. בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה? תנו לנו פחות כמות אך יותר איכות.
דוד טמיר הוא מנהל השקעות ראשי בקבוצת פיוניר אינטרנשיונל. אין לראות בכתבה המלצה לרכישת ני"ע או תחליף לייעוץ השקעות אישי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
