אזרחי עם הספר שבו לגבולם

השמאל התכנס חזרה לפרגמטיות של בן-גוריון, ולצידו צמח פרא ימין סהרורי ברוח המחתרות

כבר זמן רב שספר לא חולל פה מהומה, כמו זו שעורר הספר "השמאל הלאומי", שחיברו המחזאי שמואל הספרי ואלדד יניב. תהייה עמדכתם כלפיו אשר תהיה, עצם הסערה סביב ספר מעוררת שוב לרגע את ההרגשה שאנחנו עדיין קצת עם ספר ופחות עמך מבית מדרשו של "האח הגדול", משחקי עונה בכדורגל ורדיפת מניות בבורסה. בזה כבר יש משהו מעודד.

הורדת הספר ממדפי "צומת ספרים" וההתנסחויות הבוטות בו נגד ציבור המתנחלים, הן שזכו לדגש הנרחב, מין הרגל כזה של המדיה לעסוק בנושאים פשוטים לעיכול. אבל בכך מתפספס הסיפור האמיתי של הספר: תוכנו.

"השמאל הלאומי" קורא לשינוי בהשקפה מצד השמאל. נכון, ההשתלחות במתנחלים, לחם חוקו של מחנה זה על-פני העשורים האחרונים, נמצאת שם, אבל הבוטות וההשתלחויות נמצאות שם גם בנוגע להצדקת גדר ההפרדה, התנגדות לזכות השיבה, היעדר רגשות אשמה בנוגע ל"נכבה" ("הצד השני או אהבל או רוצה יותר מדי. הוא הביא את הנכבה על עצמו"), תקיפת המשתמטים, זלזול בערפאת ("ליצן מגוחך, רמאי נקלה, טרול"), הזדהות כציונים בלי היסוס ובלי מרכאות, סגירת חשבונות עם השמאל הנוכחי ("בז לדת, אם היא יהודית, ולדתיים, אם הם יהודים, ובכלל למי שמתעקש לצום ביום כיפור ולא לחגוג במשתה של נקניקי חזיר") וגם מצהיר על זכותו של צה"ל לפעול כדי למנוע פעילות טרור. נכון, גם על מבצע "עופרת יצוקה" לא תמצאו בספר התנצלויות מיותרות. אין כאלו.

הפתרון, לפי "השמאל הלאומי", עובר בהכרזה על יציאה חד צדדית מרוב שטחי יהודה ושומרון בתוך שנתיים. אם פתרון זה לא יתאים לפלסטינים, זה לא מדאיג את הכותבים. "השאלה היא לא איך יגיב הצד השני, אלא הצד השלישי, הוא שמעניין אותנו", הם קובעים, כשהם מתייחסים כמובן לדעת הקהל בעולם.

בחזרה למציאות

במלים אחרות, אחרי עשור בו התעקש השמאל הישראלי להיאחז באובססיביות בשברי הסכם אוסלו, שלא צלח, הספר מסמל את חזרתו לגישה הפרגמטיסטית. בחזרה הזו, מקווים הספרי ויניב, שלשארית הפליטה מהמחנה שהקים את המדינה, יצטרפו רבים שיתחברו להשקפה החדשה שהם מפיצים.

המגמה הזו מעניינת במיוחד, כי בצד השני של המפה הפוליטית אנו עדים בתקופה האחרונה לתהליך הפוך. מי שבחר בנתניהו לפני שנה, סביר שציפה כי זה יפגין את היכולות המיוחסות לו במלחמה בטרור כנגד חמאס וחיזבאללה ואת יכולות ההסברה המעולות שלו כדי לשכנע את העולם בדבר הצורך שלא לאפשר לאיראן להפוך לגרעינית. הפרגמטיזם הימני במיטבו.

אבל, במקום זה קיבלנו התמקדות בהרחבת ההתנחלויות והכרזה על הקמת שכונות במזרח ירושלים, בתוך ההמון הערבי, דווקא בזמן ביקור סגן הנשיא האמריקני. התוצאה היא יחסים עכורים במיוחד עם כל העולם המערבי, דווקא בתקופה שאנו כה צריכים את תמיכתו בעניין האיראני.

הימין הסהרורי

וכך, בעוד מחנה הימין המתון עוזב את תחנת המעשיות, שם שכן לבטח בשנים האחרונות, אל יעדו החדש, הסהרורי; בדרכו לשם הוא חולף על-פני המחנה היריב, שבעזרת "השמאל הלאומי", צועד עתה בדרך ההפוכה.

שתי מגמות אלו, אפשר לנחש, מובילות לכיוון של סיכוי אמיתי של השמאל, לראשונה מזה עשור, לחזור לשלטון. אפשר לומר זאת גם כך - אנשי ימין מודאגים מסגנונו הבוטה של הספר? דווקא מתוכנו הם אמורים לדאוג, בהיותו מסכן את המשך שלטונם. ואולי הם הבינו זאת ודווקא בשל כך ניסו כמה מהם, באצטלה של פגיעה ברגשותיהם, למנוע את הגעתו לציבור הקוראים - השמאלנים הפוטנציאליים החדשים.

מוקדם כמובן לצאת בהכרזות. שלוש שנים עד הבחירות הבאות (או אולי פחות), הן זמן נצח במונחים ההפכפכים של הפוליטיקה המקומית. אבל בדרך למהפך, צריך שיקרו עוד שני דברים:

ראשית, כמובן ששתי מגמות אלו יימשכו. ושנית, שהשמאל ימצא אדם שמעורר פחות אנטיגוניזם מזה שבספר חוסה תחת ההגדרה הבאה: "מנהיג מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שגר שדירה בשווי 40 מיליון שקל, עם שני פסנתרים, סאונה יבשה וסאונה רטובה, וכל זה לא מפריע לו לצאת - בעפעפיים מופשלות - נגד הקפיטליזם החזירי".