הירושה במושב פקעה בשל התיישנות

התובעת תבעה את מושב בלפוריה שבעמק יזרעאל לפנות חלקה הרשומה על שמה, אותה ירשה מסבה. בית המשפט קיבל טענת המושב בדבר התיישנות התביעה והחליט כי חרף זכויות התובעת היא לא תזכה בקרקע.

דיני התיישנות במקרקעין מהווים את אחת מהסוגיות המעניינות ביותר בדיני מקרקעין. המדובר במצב בו ראובן רשום כבעלים של קרקע, אך שמעון מחזיק בה וטוען כי חרף הרשום הוא למעשה הבעלים וכי אין לסלקו מהקרקע, ולו בגלל שזכות הבעלים לדרוש סילוקו התיישנה.

דיני התיישנות משלבים הוראות מחוק המקרקעין וחוק הקרקעות העותומני וכן סווגי קרקעות מאז, ויש להתאים לכל מצב את הדין המיוחד החל עליו. כידוע, טענת התיישנות זו טענה דיונית שפרושה שהתובע גם אם יוכיח את טענתו וזכותו בנכס או בחוב, מאחר והשתהה בהגשת תביעה למימוש זכויותיו, אזי תביעתו תיחסם ולא יוכל על דרך הגשת תביעה לתבוע את זכויותיו.

בענייני כספים או מיטלטלין התיישנות הינה שבע שנים מאז שהנתבע נמנע מלקיים את חיובו או לפרוע את חובו. במקרקעין, כמו במקרקעין, כל דבר נמשך תקופות ארוכות יותר, והסיבה היא כי במקרקעין הפגיעה בזכויות לא נחשפת מיידית ולעיתים עוברות שנים רבות מאז גילוי הפגיעה בזכויות. על התובע להוכיח, כי חרף הזמן הרב שחלף, המחזיק לא נהנה מטענת התיישנות.

לאחרונה בית המשפט השלום בחיפה (ת.א. 7877/08 יעל שריקי נ' בלפוריה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית), דן בסוגיה דומה. השופט איאנס סלאמה, כתב בנושא פסק דין הממצה את ההלכה שבנדון.

בתיק דנן התובעת ירשה חלקה שנרכשה במקור על ידי סבה בשנת 1939. זכויות התובעת מכוח הירושה נרשמו בשנת 1998. סלאמה דחה את טענת התובעת שאת שנות ההתיישנות יש למנות משנת 1998, שנה שהיא נרשמה כבעלים בנסח, וקבע כי את מנין השנים יש למנות מאז שהסבא נרשם ב-1939.

השופט קיבל טענת ב"כ מושב בלפוריה, עו"ד רביד פז, אשר טען כי חזקתו של המושב בכל השנים היתה "חזקה נוגדת", בניגוד לרצון הסב.

כידוע אחד מהמרכיבים של טענת התיישנות היא שהבעלים ידע על קיומו של המחזיק נגד אינטרס של הבעלים, וכי הבעלים לא הסכים עם החזקה (לענין זה גם ע.א. 213/76 גילבר נ' פאנוס פ"ד לא(2) 272).

השופט סלאמה קובע כי: "התובעת, הן בתביעתה והן בתצהיריה, טענה כי הנתבע מחזיק בקרקע בניגוד לדין, ללא כל זכות ובבחינת פולש. ללמדך, כי התובעת בעצמה מאשרת, כי חזקתו של הנתבע בקרקע הינה ללא הסכמתה והינה בבחינת חזקה הנוגדת את זכות הבעלות הנטענת על ידה".

כמו כן נקבע, כי מאחר ועל פי עדויות שנשמעו עלה כי המושב מחזיק בקרקע עוד מ-1939 (שנה בה הסב נרשם כבעל זכות), והמושב טוען לבעלות וחזקה ממושכת בקרקע, אין לדרוש מהמושב כי יוכיח "רכישה" של הקרקע אלא הנטל עובר לתובעת.

פסק הדין הינו מבודדים בשנים האחרונות אשר טענת התיישנות במקרקעין מתקבלת.

המחבר מומחה למקרקעין, משרד בלטר, גוט, אלוני ושות'