בישראל אין תקשורת חופשית

הפוליטיקאים הם המנווטים את רוח השידורים: מי הערוצים שיחיו, מי ימותו וכמה ירוויחו

1. בן-גוריון הביט השבוע ממרומים על דיוני ועדת הכלכלה ורווה נחת. מורשתו מעולם לא נראתה חיה ושוקקת יותר. אפשר להירגע, לא מדובר בדיון על פיתוח הנגב. נדמה כי אין חלק מאישיותו של ראש הממשלה הראשון שמפעם בפרלמנט הישראלי יותר מפוביית התקשורת. חוק השידורים המסתמן, הוא הוכחה ניצחת לכך שהחרדה הבלתי מרוסנת מהטלוויזיה הישראלית לא מאפשרת לפוליטיקאים לשחרר אותה משליטתם. אלא שבן-גוריון חשש מהשחתת העם - והיום חוששים חברי הכנסת בעיקר מאובדן זמן מסך.

בישראל אין תקשורת חופשית. כי הרי זה אפילו לא השידור הציבורי שחברי הכנסת דשים בו מדי שבוע. הם מתכנסים ומקבלים החלטות עסקיות ומסוכנות בנוגע לחברות פרטיות בטלוויזיה המסחרית והרב-ערוצית. בחסות משרד האוצר מבקשים המחוקקים לקבל, לידיהם ממש, פיקוח על גודל החבילות שיציעו הגופים ועל מחירן.

בכנסת מחליטים אילו ערוצים יינצלו, אילו ייכחדו וכמה ירוויחו. הגעתם של אנשים כמו הרצל עוזר, רון אילון, אבי ניר או יוסי ורשבסקי מדי שבוע לכנסת היא מחזה אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת. לפי הכיוון שאליו הולכים הדיונים, ועל-פי קצבם, הם ייאלצו לעלות לירושלים עוד שנים רבות.

2. חוק השידורים הוא חוק עקר. הוא הפך להיות כל-כך מגומגם ומתנצל, עד שהוא מזכיר יותר מחברת משורבטת של תיכוניסטים מאשר עבודה של פקידות ממשלתית מקצועית.

על-פי המסתמן בחוק (לפי שעה זו), בשנת 2014 תיעשה בדיקה נוספת של שוק התקשורת, ואז, "אם" יוחלט כי השוק בשל, ישולבו פרסומות בכבלים ובלוויין. סעיף אחר מדבר על "חבילת בסיס צרה וולנטרית" שיציעו החברות, שתאושר על-ידי שורה של בעלי שררה. איך תאושר? כמו במתכון לחמין, "לפי העין".

האם באמת נדרש חוק שיקבע כי יש לבצע בדיקה של השוק? הרי בדיקות כאלה נעשות כל הזמן, גם באוצר וודאי שבחברות הפרטיות. וממתי חוק קובע פעילות "וולנטרית" של חברה כלשהי?

נדמה כי במשרד האוצר כל-כך נקשרו לחוק שלהם, עד שהם לא יודעים עכשיו להיפרד ממנו בכבוד. מה שנולד כבשורה צרכנית וכמהפכה, הפך להיות בדיחה שעשויה לגבות מחיר יקר.

3. והרי כל הסיפור הוא השעשועים. מישהו ממש משוכנע כי העשירון התחתון חייב לצפות ב-15 ערוצי טלוויזיה ב-90 שקל. לאוצר זה חשוב כמו לחם או חלב. בעידן הנוכחי, אולי היה נכון יותר לתעל את הנחישות הזו לחוק שידאג לספק אינטרנט מהיר למי שנחשב מעוט יכולת. שום פער חברתי לא יצומצם על-ידי צפייה בערוץ הילדים. על-ידי חיבור לרשת - כן.

4. רכבת אחת שכבר יצאה בכל זאת היא חלק הרישיונות בחוק השידורים. גם אם החוק מגוחך, על הסעיף הזה כבר אי-אפשר לוותר. לא אחרי אישור הארכת הזיכיון של ערוץ 10, חוק שהתבסס כולו על העברת רפורמת השידורים.

כל האופק של ערוץ 10 מבוסס על המעבר לרישיונות בשנת 2012. עד אז הוא מחוייב להעביר מאות עובדים לירושלים ולקבל חזרה את אמון בעלי המניות שלו והבנקים, כדי לזכות בהזרמת כסף. ביום שייפול החוק - ייסגר גם הערוץ.

5. בינתיים, בכל זאת, ערוץ 10 משדר עסקים כרגיל ומחליט להציב את "הישרדות" מול ימיה של רשת בערוץ 2. אולם קריאת-התיגר הפומבית נגד משחקי המונדיאל שתשדר רשת היא לא יותר ממהלך שיווקי שנועד לערער את מעמד הזכיינית.

הרי לא משנה באיזה יום היתה משודרת "הישרדות", במהלך חודש יוני כולו היא תתמודד מול המונדיאל - שמשודר בערוץ 1. הלא מי שלא יוכל לפספס את משחקי הגביע העולמי, יראה זאת גם באל מנאר.

אבל הסיפור האמיתי הוא שערוץ 10 מעדיף לשים את "הישרדות" מול מונדיאל ברשת וכלום בערוץ 1 - מאשר מול המונדיאל בערוץ 1 ואחרונת התוכניות של קשת.

6. אם נשוב רגע לזעזועים בשוק התקשורת, מדהים שיש גוף אחד שמשום מה חסין בפני כולם - גלי צה"ל. באחרונה דלף לרשת דו"ח צבאי פנימי חמור, שמתאר מציאות קשה בתחנה, שלפיו עובדים-אזרחים בכירים מתעמרים בחיילים. ובכל זאת, שום רפורמה, שום דיון בכנסת, שום איחוד עם רשות השידור. מוזר.

7. ובינתיים בקול ישראל, מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר שוב לא עמד בפיתוי ועלה לשידור באחד הבקרים ברשת ב'.

בין אם מישהו בתוכניתה של קרן נויבך ביקש להתחנף לבוס ובין אם זו דרישה מההנהלה, זה לא משנה. אין דבר יותר מביך ולא תקין במנהל גוף שידור, ציבורי או לא, שמציב עצמו כחדשות עצמן. שמישהו יסגור לו כבר את המיקרופון.