רון חולדאי באמת חרד

כבר הרבה זמן לא נשמעו אצלנו דברים חשובים כמו אלה שביטא אתמול (א') ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. "מדינת ישראל מממנת ומטפחת ציבורים שלמים של מתבדלים, ואם תרצו בורים, המתרבים בקצב מבהיל המסכן את חוסננו החברתי והכלכלי", אמר חולדאי בכנס החינוך של סמינר הקיבוצים. אפשר להוסיף גם את הסיכון הביטחוני, כי מה זה ביטחון אם לא הצירוף של החוסן החברתי והכלכלי.

מה גרם לחולדאי לחרוג מגבולות עירו תל אביב ולהיכנס לשדה המוקשים החרדי? אני רוצה להאמין שהוא פשוט חושב את מה שאמר, שהוא החליט שאינו מוכן יותר לעצום את עיניו ולסגור את פיו, שהוא באמת סבור שהחינוך החרדי מהווה סכנה לעתיד המדינה.

אני רוצה להאמין שאלה אכן פני הדברים. מדינה לא יכולה להתקדם, ואולי אפילו להתקיים, כשציבורים שלמים בתוכה מנהלים חיים של מאות שנים לאחור. אין דבר יותר הרסני למדינה מודרנית מאשר אזרחים מפגרים מבחינה חינוכית והשכלתית.

מי שמתחנך להאמין בקמעות של שרלטנים, לא יוכל להיות אזרח המסוגל להפרות את המדינה בה הוא חי. מי שאינו עובד אלא מתבטל בלימודים אינסופיים הוא פרזיט על גופה של המדינה. והעובדה שהחינוך החרדי מגדל את צעיריו לחיים של חוסר יצרנות ובורות השכלתית משמעותה הכנסת מקלות בגלגלי הקדמה.

ילדותיות ושקריות

התגובות של החרדים, ובראשם ש"ס, היו כמובן צפויות. "גזענות" ו"הסתה" הן תגובות אוטומטיות של החרדים על כל ביקורת נגדם, מה שכמובן מוכיח את אמיתותה של הביקורת. אין שום סיכוי לשמוע מהפוליטיקאים החרדים התייחסות רצינית ועניינית לגוף הטענות. הם ישר הולכים על גופו של מי שמבקר אותם."חולדאי מעדיף ילדי זרים על ילדי חרדים", הגיבו מטעם ש"ס, תגובה שהיא תערובת של ילדותיות, שקריות והיעדר מוחלט של רלבנטיות.

אבל הבעיה אינה בחרדים, הם נוהגים ומחנכים על פי אמונתם, של הליכה כזאת שהיא עיוורת וחירשת, אינה מסוגלת להאזין, שלא לומר לקבל, שום דעה שאינה במסגרת חרדיותם. הבעיה היא באלה שכן מסוגלים להבין - אבל מסרבים לעשות זאת.

הכוונה כמובן לחילונים ולאנשי הקידמה שהיותם הרוב במדינה לא באה לידי ביטוי בתחומים רבים, בהם החינוך. צריך להכיר בכך שאנחנו, הציבור החילוני, הפקרנו את ילדי החרדים לאנשים ומוסדות שאינם מאפשרים להם, לילדים, לגדול כאנשים יצרניים ומשכילים. ולא רק שהפקרנו, אלא אנחנו גם מממנים זאת.

חולדאי דיבר על האפשרות של מרידת הציבור החילוני נגד התופעה שהחינוך החרדי מסכן אותנו (ואותם). אם לא תהיה ברירה, גם זו אופציה. אבל יש ברירה. כל מה שצריך הוא לשים בצד מחלוקות מדיניות כדי לגבש חזית אחידה בנושא שחשיבותו אינה נופלת מכל עניין אחר הקשור לביטחונה ועתידה של המדינה.