געגועיי לאנואר סאדאת

מכיוון שאין כרגע מנהיג כמותו באזור, על ארה"ב להניח את הגזר ולהפעיל מקל על שני הצדדים

בשבילי כל עניין שיחות הקירבה, האמורות להתחיל היום (ד'), הוא סיפור עצוב מאוד. כאזרח ותיק במדינה אני זוכר כל כך הרבה סוגים שונים של שיחות, שקשה להתלהב מסיבוב נוסף. שיחות ישירות, עקיפות, בכל מיני מקומות כמו רודוס וז'נבה וערים קטנטנות בארה"ב. קשה לזכור את כל השמות.

וכמובן, עם השיחות באו המתווכים למיניהם, נדמה לי שמספרם מגיע ליותר מעשרה. ומה יש לכל השיחות והמתווכים להראות בתום כשישה עשורים? שום דבר. היו מלחמות, שביתות נשק, אבל השיחות המדיניות לא הניבו דבר. היו מקרים, כמו המקרה של אהוד ברק בקמפ דיוויד, שהיה נדמה שהפעם זה יקרה, אבל גם הקירבה הזאת למטרה הסתיימה בריחוק גדול עוד יותר. זה מין ריקוד כזה, צעד אחד קדימה גורם לשני צעדים לפחות לאחור.

הקירבות שהרחיקו

לכן זה עצוב. וגם מדאיג. מכיוון שאחרי כל סיבוב שלא צלח באה איזו אינתיפאדה או מלחמה, תוצאה מאוד טבעית. כאשר ציפיות אינן מתגשמות, נוצר המון כעס, וכגודל הציפיות כך גודל הזעם. כל סיבוב שיחות ותיווך עד היום הסתיים בהאשמות הדדיות שיצרו הרבה דם רע. וכך, במקום שהשיחות יקרבו בין הצדדים, הן הרחיקו אותם.

האם יש סיבה לחשוב שאולי הפעם זה יהיה אחרת? עם כל הרצון להאמין בשינוי, קשה לראות את זה. במיוחד כאשר מדובר בשיחות לא ישירות שחשבנו שהן נחלת העבר. אחר הכול, כבר היו שיחות ישירות מאוד בין הצדדים, כך ששיחות הקרויות קירבה מחזירות אותנו עשרות שנים אחורנית.

יש כל מיני פרשנויות לציפיות של הצדדים השותפים מהמהלך. הפרשנות המקובלת היא שהפלסטינים והישראלים הולכים לשיחות כמי שכפאם השד האמריקני. ומה רוצה וושינגטון? לתת צדדים להוציא קיטור, ואז לבוא בהצעות פשרה, כפי שעשה ג'ורג' מיטשל באירלנד. זה לא משהו שהוצהר עליו, אבל מקובל לחשוב שעל זה הולכת ארה"ב. האם זה יכול לעבוד? יכול להיות, אבל בתנאי אחד - שהצעות הפשרה יהיו מלוות בלחץ מסיבי על הצדדים לקבלן.

הימים האלה מעוררים אצלי געגועים אל אנואר סאדאת. המנהיג הגדול הזה הבין שהסוסים שבשטח לא מסוגלים להוציא את העגלה מהבוץ הסמיך שהם מבוססים בו. מה עשה? הוא החליט להציב את העגלה לפני הסוסים. באופן כזה, הסוסים ייאלצו לעשות מעשה אם ברצונם להוביל את העגלה. כך הגיע הנשיא המצרי לירושלים, בלי להמתין לחתימה על הסכם. הצעד האמיץ הזה, המהלך הנאצל, הביא את מנחם בגין להסכים לוויתורים מרחיקי לכת תמורת שלום. לא שלום אידיאלי, נכון - אבל גם בלי מלחמה לא-אידיאלית מאוד.

אלה שתי הדרכים היחידות להגיע למשהו. כפייה של ארה"ב, או מנהיג בסדר הגודל של סאדאת. מכיוון שמנהיג כזה לא קיים לפי שעה, צריך לקוות שאם השיחות ייכשלו, ארה"ב תפעיל את המקל על שני הצדדים, ותניח בצד את הגזרים.