גיא ויסמן בקול ענות חלושה

אין מנצחים בסיפור של גיא ויסמן, לשעבר המשנה למנכ"ל הראל בית השקעות, שהשבוע הודיעו סניגוריו והפרקליטות במשותף לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על השגת הסדר טיעון במשפטו, המתנהל זה 3 שנים.

אולי בשל כך מקרטעת הפרשה הזו בקול ענות חלושה אל קו הסיום שלה, כשאיש מהצדדים איננו מניף ידיים בתרועת ניצחון, וריח חמצמץ של תבשיל שהקדיח ממלא את האוויר.

קודם כל, התביעה. מי שמגיש כתב אישום נגד אחד מבעלי התפקידים הבכירים בשוק ההון הישראלי על גניבה בסכום הדמיוני 123 מיליון שקל, רק כדי לסגור - 3 שנים אחר-כך - על הסדר טיעון בסכום של פחות מעשירית מהסכום האישום המקורי, אשם באחת משתיים: או בניפוח כתב האישום המקורי לצורכי מיקוח, או בהפקרת האינטרס הציבורי. פער שכזה בין כתב האישום המקורי להסדר הטיעון אמור להציב את אותם סימני שאלה שהעלתה פרשת הנשיא לשעבר משה קצב.

שנית, הנאשם. במסורת היהודית סיפרו על כך שנאלץ לקנות את הדגים הסרוחים וגם גורש מהעיר. אחר-כך שודרג הסיפור לזה שעמד בתור, התמקח עם המוכר וגם שילם בסוף את המחיר הגבוה.

ויסמן עשוי עוד להפוך לאייקון חדש בז'אנר הזה, של מי שישב 3 שנים במעצר, זעק לחפותו, וגם הודה בסופו של דבר בגניבת מיליוני שקלים והסכים למאסר ארוך, אפילו אם תקופת המעצר שכבר ריצה תנוכה מהעונש שייגזר עליו. בניכויים, יש להניח, גם הוא מבין משהו.

אבל יותר מהכול סובל האינטרס הציבורי. על פרקליטות מיסוי וכלכלה מוטל תפקיד חברתי חשוב מאין כמוהו, לשמור על התרנגולות השמנות היושבות על ביצי הכסף. מדאיג לגלות, פעם נוספת, שהשומרים נרדמים בשמירה.