זמרי ישראל, לכו לפוליטיקה!

השבוע, כהמשך לגלי ההדף של פרשת המשט לעזה, בוטלו הופעות של דנה אינטרנשיונל במצעד הגאווה בספרד ושל הרכב המטאל אורפנדלנד בטורקיה. כך נוכחנו כי ההשלכות של ההשתלטות על ה"מרמרה" אינן רק בידוד פוליטי - אלא גם בדידות תרבותית.

קל לכעוס על הפיקסיז, שביטלו את המופע בארץ מטעמים אופורטוניסטים. הם אפילו לא דיברו על המשט או על הכיבוש, אלא על "אירועים מצערים שלא תלויים בנו". כלומר, החשבון היה של כסף. אם הם יבואו לפה - אולי לא יזמינו אותם להופיע במקומות אחרים.

באופן כמעט רפלקסיבי, גל הביטולים הזה לא גרם להרהור שני אצלנו, אלא לדיבורים שמזכירים את ימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים - הממשלה תארגן לנו מופע ישראלי למהדרין, נוטף גאווה לאומית, ויאללה הופעה.

הזעם על הפיקסיז או על אלביס קוסטלו מובן, אבל התגובות של הקהל משקפות גם את מה שהוא מכיר. האמן הישראלי לא מתורגל בנקיטה של עמדות פוליטיות. אז מה פתאום שקוסטלו ילמד אותנו פוליטיקה?

הרי מבחינתם של אייל גולן או של שלמה ארצי, כולנו קהל פוטנציאלי שחבל להעליב. הם יעדיפו להצניע את הדעות שלהם, כי מישהו עוד עלול להחרים אותם.

וכך, הדשדוש האמנותי שמתחיל במסרים א-לה משינה, כמו "למה לי פוליטיקה עכשיו", הופכים לאג'נדה היחידה של כל מי שאוחז כאן בגיטרה ובמיקרופון. תיקון: לא של כל מי שאוחז בגיטרה - אבל של כל מי שמצליח, כלומר, בעצם של אלה שביכולתם להשפיע קצת.

כשבריטניה יצאה למלחמת פוקלנד, ביצע אלביס קוסטלו את "שיפבילדינג", שיר אנטי-מלחמתי שכתב רוברט ווייאט. השיר היה לסמל ההתנגדות למלחמה.

האמן קוסטלו היה מחויב תמיד לאמת שלו, וזו כללה גם אמירה פוליטית ברורה, שבוודאי לא מצאה חן בעיני כל אחד מאוהדיו הבריטים. קוסטלו לא חלם להיכנס לארון הפוליטי רק כדי לרצות כמה אנשים שלא מסכימים איתו.

הקהל הישראלי אוהב לראות הופעות מחו"ל ולדמיין שאין כיבוש כמה קילומטרים מפארק הירקון או מקיסריה. הוא רוצה לשכוח. אפשר היה לראות את המגמה הזאת בתגובות לביטולים האחרונים: "מי צריך אותם בכלל?" ו"יש לנו את האמנים שלנו".

ההתבצרות המחשבתית שיצרה את פעולת השייטת מבלי לחשוב על ההשלכות - היא אותה התבצרות תרבותית שמוכנה לוותר בקלות בלתי נסבלת על אמנים כמו קוסטלו, מבלי לחשוב רגע על הטיעונים שלו.

אנחנו רוצים לשיר ולרקוד, ולעזאזל המצב הפוליטי וקולות המלחמה. העובדה שהשיח הפוליטי הלגיטימי הצטמצם בשנים האחרונות לרווח שבין ליברמן לאהוד ברק, מקביל באופן מדהים למנעד העלוב של ההיצע המוזיקלי שלנו, שנע בין קרן פלס והגיגי הרווקות שלה לאמנים הים-תיכוניים שבאו לעשות שמח ולדרוש "כולם כפיים!".

יכול להיות שדנה אינטרנשיונל חושבת שהיא מייצגת ישראל נאורה וליברלית, כמו שאמר המנהל שלה, שי כרם, אבל האמת היא שזו קליפה שנושרת מיד כשיוצאים מחוץ למדינת תל-אביב.

אם הביטולים של החו"לניקים לא העירו את הקהל ואת האמנים הישראליים, אולי הביטולים של דנה ושל אורפנדלנד יזיזו פה משהו.

זמרי ישראל, אולי הגיע הזמן לפוליטיקה - ועכשיו?