כמה קיתונות של בוז נשפכו השבוע על ראשיהם של בעלי מכבי תל-אביב בכדורסל ומנהליה. אין כמעט אוחז במקלדת שלא תבע מראשי המועדון את העלבון האינטלקטואלי שהוטמן כביכול בהודעה "על דעת שני הצדדים" שסיימה את תפקידו של פיני גרשון כמאמן הקבוצה. "מה, הם לא ידעו עם מי יש להם עסק? אם הוא היה מביא גביע אירופה במקום להפסיד אליפות, זה היה בסדר?" השתוממו הפרשנים.
מבלי משים פסלו הפרשנים במומם הם: אם הכול אודות גרשון היה ידוע מראש, איפה היו הם כשבירכו על שובו לקבוצה רק לפני שנה וחצי? האם גם הם לא היו הופכים את הריב המכוער עם אריק אלפסי, הביזיון בגארדן הניו-יורקי ונאום המוקה המפורסם לקצת "פלפל" גרשוני אופייני, לו האיש היה אוחז עתה בתואר האירופי?
גרשון מעולם לא ניסה לטשטש את הרקע שלו. הוא היה ילד שגדל ברחובות והפנים מהר מאוד את ערכי השכונה. הרקע הזה היה סוד הקסם שלו במפגשים של אחד על אחד, שופע הומור וקסם אישי, וגם הסיבה למשחקי הכבוד המטופשים שלו (ע"ע אלפסי), האמירות המגעילות ("נאום המוקה") ולעבודת האלוהים או האלילים, בעיקר אחרי ניצחונות.
באופן מוזר, דווקא גרשון הוא היחיד שלא השתנה במערכת הצהובה. כשהיה מי שיאזן אותו (למשל דיוויד בלאט), היה גרשון למרענן הרשמי של הצהובים. כשהסביבה היתה אידיאלית פחות, היה נוח לראות את הצד האפל באישיותו.
אז מה? אם גרשון לא היה מפסיד כמעט בכל החזיתות העונה, זה היה בסדר? התשובה לשאלה המיתממת של תקשורת הספורט השבוע, היא בהחלט כן. כמו לשחקנים גדולים - גם למאמנים גדולים נוטים לסלוח על חולשותיהם: עזבו גרשון, תחשבו מוריניו ותגלו שהבעיה היחידה עם פיני גרשון העונה היתה שהוא פשוט הפסיד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
