על דירה יחידה בין בני זוג: לאשה אין מדרגה

בימים אלה ניתן פסק דינה של ועדת הערר בחיפה, בראשות השופט סלוצקי, בעניין ו.ע ואכים בנושא הממשיך את חוליית הקשר בין דיני המשפחה לדיני המס.

בעניין ואכים, נישאו בני הזוג בשנת 2003. הבעל רכש לבדו דירה בטרם הנישואין, בשנת 2001, ודירה זו שימשה למגורי בני הזוג וילדיהם. בין בני הזוג לא נחתם הסכם ממון.

בשנת 2009 נרכשה במשותף על-ידי בני הזוג דירת מגורים, ובהסתמך על הלכת פלם של ביהמ"ש העליון (ע"א 3185/03) טענו בני הזוג כי ביחס לאישה זוהי דירתה הראשונה, ועל כן זכאית למדרגות מס הרכישה הנמוכות החל מאפס (היה ברור ומוסכם כי לבעל דירה נוספת). המנהל דחה את גישת העוררים בשל היעדר הסכם יחסי ממון.

ועדת הערר ניסתה לפסוע בתלם הלכת פלם, ולבדוק האם לאישה קיימות זכויות בדירת המגורים הנוספת. אלא מאי, ובשונה מהלכת פלם, הגם שהוסכם כי הקניין בדירה הראשונה הינו רק של הבעל, השתמשה הוועדה בהלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג וקבעה כי לאור הילכת השיתוף ובשל המגורים בדירה, לאישה זכויות שביושר בדירה, ולכן היא איננה דירתה היחידה והיא איננה זכאית למדרגות מס רכישה לדירה יחידה.

לטעמנו הלכה זו הינה בעייתית, הן ביישום הלכת השיתוף לכשעצמה והן ביישומים נוספים העשויים לנבוע ממנה. כך לדוגמה, לטעמנו הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג איננה אמורה לחול על בני זוג שנישאו לאחר שנת 1984, שנת תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, וגם לו הייתה חלה הייתה אמורה לחול רק על נכסים שנרכשו בתקופת הנישואין, בניגוד לאמור במקרה זה.

יתר על כן, מבחינת רשויות המס הניצחון בפסק הדין הוא ניצחון פירוס, כיוון שמעתה, ככל שהלכת ואכים תכה שורש ניתן יהיה לטעון להלכת שיתוף בנכסים במסגרת הרבה יותר רחבה מאשר קודם לכן, כאשר עד כה בתי המשפט וועדות הערר לא תמיד פעלו ביד רחבה בסוגיה זו, ורוחב היד איננו צריך להשתנות אם הנהנה הינו הנישום או רשות המס.

כך לדוגמה, לכאורה לפי הלכה זו די יהיה במגורים משותפים עם בן הזוג כדי ליצר זכויות לפי הילכת השיתוף, ללא צורך בהוכחת מועדי הרכישה והנישואין, ואף ללא מאמצי תביעה כנים לקבלת הזכות על שם היורש, כיוון שדי לכאורה בעצם המגורים המשותפים.

בשל השלכות אלה ולאור פסיקה קודמת של ביהמ"ש העליון בעניין פלם ויהלום (ע"א 5774/91), אנו סבורים כי טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא, בין אם במסגרת ערעור על פס"ד הנוכחי או בפסיקות נוספות בעתיד.

הכותבים הם ממשרד זיו שרון ושות' עורכי דין ואלתר עורכי דין.