יש רגעים טלוויזיוניים ששווה לסבול עבורם עונה שלמה. טוב, אולי לא לסבול - שהרי הצפייה ב"הישרדות" אינה בהכרח סבל, מצד שני, העונה, היא גם לא מרוממת במיוחד. מיד נגיע לרגע הגדול, זה שבו אסימון חייו של דן מנו מתגלגל מטה, אבל קודם כל על העונה הבינונית של "הישרדות": היפים והיפות נאספו, תפקידי מפתח אוישו, הקצב הוגבר, משך העונה קוצר - ובניגוד לטשולנט למשל, שבו מספיק לשים את כל המרכיבים הנכונים בסיר ולחכות, הרי שהעונה הנוכחית חסרה קצת תבלינים.
ואולי זה לא היא אלא אנחנו: אם בעבר הייתה "הישרדות" נכנסת לחיינו אי שם בחגים, כשהכל מבקשים לשוב כבר לשגרה, כשהילדים הולכים למיטה בשקט אחריה, כשהערבים קצרים ובעיקר - כשאין מונדיאל בערוץ 1, או מה שנראה כרצון של כל הערוצים האחרים לשדר "סדרות נשים" בהגדרתן, אולי אז נעים לנו, ממעמקי הסווצ'ר ועודף הקלוריות, להתמקד באחוריה של מרינה או בקוביות בבטנו של אנגלנדר, ואילו עכשיו, בכל פעם שאני מעביר לרגע באמצע הכדורגל, אני נופל על קלסתרונו המזוקן והזועף של עידן קפון.
ועכשיו לדן מנו. בעיני רבים הוא נחשב לנקודת ההתייחסות של הישראלי: נאה, מצליח, ממשפחה אמידה, תחמן נוראי - אבל גם צ'ארמר כשצריך. יש כאלו שמכנים טיפוסים כאלו בשם "הטייס הסוציומט": מי שאין ספק ביכולותיו, אבל מצד שני ברור שהוא לא רואה אף אחד ממטר, אחד שיש לו לא מעט מכרים, אפילו כמה מעריצים, אבל אף לא חבר אמיתי אחד. אלא שבפרספקטיבה של "הישרדות" קרה לדן מנו דבר מדהים: אחרי שגמר לאכול את התרנגולות של ה"קפונים", ולהדיח את ה"נועמים", הוא גילה שהבדיחה היא בעצם עליו: שהוא סחב על גבו מתמודדות חלשות, היה "רע" גם בשבילן, רק כדי שאחת מהן תכה אותו בגמר ותיקח לו מיליון שקלים.
אפילו אריק אלפר, סוג של דן מנו בעונה שלאחר מכן, זכה בעצמו במיליון. אני לא מתכוון להשוות את "הישרדות" לטרגדיה יוונית קלאסית, אבל לעיתים נעים לראות תוכנית ריאליטי שלגמרי במקרה מייצרת רגע מתוק כזה שכולו תובנה צלולה.
תנו לי רוקנ'רול
"בון ג'ובי, כשהיינו יפים", ג' 22:00, "יס דוקו"
מי לא ניגן פעם ב"גיטרת אוויר" מול הטלוויזיה או והרגיש שהוא כוכב רוק? הנה הזדמנות לראות איך זה מבפנים: הסרט הזה עוקב אחרי מסע ההופעות של להקת הרוק הוותיקה "בון ג'ובי" ומנסה לסכם 20 שנה של כוכבות: מהיחסים הבין-אישיים בין חברי הלהקה, הגלגולים השונים שעברו במשך השנים, ההרגשה להיות סמל מין. אין כאן משהו שלא ראינו בעבר, או שלא יכולנו לחשוב עליו כשדימיינו חיים בלהקת רוק, ובכל זאת, הסרט מעניין.
מי שמך?
על מחאות היוצרים נגד ערוץ 10
היוצרים כועסים על ערוץ 10, סרטים כמו "עייני רנטגן" מחרפנים אותם. את דעתי על הסרט הספציפי הזה, שקו ישר מתוח, בעיניי, בין המסרים שעולים ממנו, לבין אירוע כמו זה שאירע השבוע בפתח תקווה, בה נעצר אדם כחשוד שניצל מינית נשים אחרי שאיים עליהם בקללות "קבליות", כבר כתבתי כאן.
ובכל זאת, הביקורת של "היוצרים" על הסרט הזה (שהוכיח שכמה ממה שנקרא כאן "ראשי המשק" הם טיפוסים די רדודים) היא פסולה בעיניי: מי שמכם לקבוע מה היא "תעודה"? למה סרט על פלסטיני שגדר ההפרדה חוצצת בינו לבין מטעי הזית של אבותיו הוא "תעודה" וכשאייל גולן מספר על איך נמאס לו להיכנס למיטה בכל לילה עם אחת הנשים היפות בישראל, זו תת רמה? יותר משערוץ 10 הוא הבעיה של "היוצרים", נדמה לפעמים שהבעיה של היצירה המקומית היא באותם "יוצרים" שצמחו על המדשאות של "גילמן" וחושבים שרייטינג היא מילה מגונה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.