לחיי כל הקיבוצניקים התמימים

אט אט יוצאת האמת לאור. בקרוב נתחיל לדעת, יחד עם מרבית המוכרים המתוסכלים, מושבים וקיבוצים, את השווי האמיתי של תנובה. לא הכסף ששילמו עבור החברה באופן רשמי, 1.025 מיליארד דולר, השותפים אז, הנצים היום, מאיר שמיר וזהבית כהן, אלא כמה הייתה שווה באמת באותה עת, כולל הכל.

כולל הערכות שווי מקצועיות, אובייקטיביות ואמיתיות, אם בכלל היו כאלה, של הקרקעות שהחזיקה תנובה ברחבי הארץ. שכן, אחרי הכל לא התכוון אז ולא מתכוון היום מאיר שמיר להשתלט רק על שוק גביעי הלבן והגבינה, שגם הוא שוק עשיר בפני עצמו, אלא בעיקר על חברה עם כרית נדל"ן תפוחה ועשירה. בנדל"ן הוא מבין.

הנכס העיקרי של תנובה, לצד השליטה בת עשרות השנים במועצת החלב וברגולציה של מונופול החלב, הם מגרשים שקיבל הקואופרטיב דאז בנדיבות ממנהיגי מפא"י. "האוטו שלנו גדול וירוק/ האוטו שלנו נוסע רחוק/ בבוקר נוסע בערב הוא שב/ מביא הוא לתנובה ביצים וחלב".

הקואופרטיב החזק של ארגוני העובדים, בו היו שותפים מעל 600 המושבים והקיבוצים בעלי הזיקה הפוליטית המתאימה, קיבל קרקעות במרכזי הערים דאז ובמקומות שהפכו עם השנים למרכזי הערים הגדולות והיקרות.

מגרשים שהיו רשומים, אם בכלל, במחיר היסטורי. הערכת השווי הרשמית של קרקעות תנובה, שבוצעה על-ידי מנהלי תנובה במועד העסקה, עמדה על 250 מיליון דולר. אולם הערכות בשוק היו ששווי הקרקעות כבר אז היה כפול, קרי 500 מיליון דולר ("גלובס". נובמבר 2006). בהחלט ייתכן שגם ההערכה ההיא הייתה הערכת חסר.

השווי עשוי להיות גבוה יותר

בשלוש השנים האחרונות, מכרה תנובה מחצית מהשוק הסיטונאי ב-1.5 מיליארד שקל, כשחלקה של תנובה 50%. נמכר מתחם המשרדים בסינמה סיטי ב-406 מיליון שקל. מתחם בילו סנטר נמכר ב-240 מיליון שקל, ומתחם תנובה ברוממה בירושלמים נמכר במחיר לא ידוע.

בין הנכסים שטרם נמכרו, הקרקע העיקרית והיקרה מכולם, בדרך בגין סמוך לבית אגד, שם שכנה שם המחלבה הראשית במרכז. שם מתוכנן מתחם המשרדים הגדול במדינה. שווי הקרקע מוערך במעל 100 מיליון דולר. עוד במלאי, שטח גדול בחוף שמן ביציאה המזרחית מחיפה, ומתחמים ובנינים במרכז רחובות, פתח תקווה. זו רשימה חלקית בלבד.

מאיר שמיר תמיד ידע כמה הוא רוצה את תנובה. ההצעה שלו היום אולי מתקרבת לשווי האמיתי, אבל גם זה לא בטוח. אין לשכוח היום איך שמיר, בתחילת הדרך המשותפת, פשוט נכנס בכוח לעסקה. הוא למעשה אילץ את זהבית כהן לקבל אותו כשותף. היא לא הייתה מעוניינת, לא בו ולא בכל שותף אחר. כהן רצתה לקנות הכל לבד, לנהל ולהשביח בדרכה שלה ובדרך בעלי המניות שלה באייפקס. אלא ששמיר תפס פוזיציה באמצעות קרוב משפחה וקשרים ישנים בתוך המערכת הקיבוצית. כך התגבשה קבוצה של מושבים וקיבוצים, שסירבה למכור את המניות שלה אם שמיר לא יהיה שותף. והוא, בדרכו, כבר מהתחלה הציג עצמו כאילו הוא הקונה העיקרי של תנובה.