העם עם אחד העם

"אחד העם 101", ב' 22:00, ערוץ 2

אפשר לאהוב את הסדרה הזאת ואפשר לסלוד ממנה. מה שבטוח הוא שמוכרחים להכיר אותה. למה? מפני שאין הרבה דוגמאות לסדרות שנחשבו למתות, ורק לחץ ציבורי הקים אותן לתחייה.

הסיבה השנייה לכך שחייבים להכיר את הסדרה הזאת, היא מפני שהיא מדגימה כיצד הטלוויזיה אינה עוד בבחינת מדיום שחי בסביבה תקשורתית משל עצמו, אלא חלק בלתי נפרד - עוד לפני ההאחדה הטכנולוגית של הפלטפורמות (אצל רוב הצרכנים) - מעולם הניו-מדיה.

כאשר הושקה לראשונה "אחד העם 1", הביקורות היו מעורבות, עם נטייה לשלילה. אבל אט-אט התגבש סביב מה שנראה בתחילה כהשפרצה של הומור וולגארי במיוחד, קהילה קטנה של מעריצים שהלכה וגדלה, צרכה את השידורים החוזרים של הסדרה והורידה אותה בכל פלטפורמת VOD אפשרית, עד שבזכיינית ערוץ 2 רשת הבינו שכדאי להשקיע בעונת המשך.

לקראת ההשקה של העונה החדשה, לא התעצלתי ועשיתי שיעורי-בית בצפייה בפרקים הראשונים של ראשית ימיה. חלק מהביקורות השליליות היו מוצדקות: רק אחרי לא מעט פרקים מתחילה להתגבש גלריית הדמויות, והמערכונים הקצרים עוברים להתמקד בעיקר במוצלחות שבהן.

לא הייתי בין הכותבים על הסדרה בגלגולה הקודם, אבל סביר להניח שלו התבקשתי לכתוב אודותיה - הייתי מזכה אותה בציון נמוך. ההנאה ממנה התחילה רק בשלב מאוחר יותר.

ל"אחד העם 101" זה לא צריך לקרות: הדמויות הטובות משנים עברו נבחרו בקפידה, ההפקה מושקעת ברמה הגבוהה ביותר, ויותר מהכל: היא כבר לא יכולה להתחיל כאנדרדוג ולצבור הילה מחתרתית. הצופים שלה מצפים שהיא תצחיק כבר מהרגע הראשון. ייתכן מאוד שמצפה להם אכזבה קלה, אבל אולי זו דווקא נקודת החוזק של העונה החדשה.

הנה ההסבר: רוב מעריציה של הסדרה היו צעירים ובני-נוער. בתי בת ה-15, שיודעת שאני לא מרבה ללכת להשקות ולערבי בכורה, הכריזה על סנקציות בבית (עד כדי איומים ביציאה עם מכביסט), עד שנעתרתי לבקשתה לסור לערב הבכורה ולצפות מבעוד מועד בשני הפרקים הראשונים.

כשיצאנו, היא אמרה ש"זה מצחיק, אבל אני אהבתי יותר את הבניין הישן עם הדמויות הישנות". אני לעומתה דווקא אהבתי ואפילו צחקתי כמה פעמים בקול רם.

ייתכן מאוד שזה בשל מספר השנים שחלפו מאז שודרה "אחד העם 1" לראשונה: עד ל "101" התבגרו גם היוצרים והשחקנים שלה באופן שמדבר מעט פחות לבני ה-15, אבל יותר לבני ה-40.

העלילה היא הדבר האחרון שחשוב בסדרה כזאת, אבל הנה בכמה משפטים: מירי פסקל, אלמנתו של ראובן פסקל, מקבלת מהגרמנים פיצויים על מותו הטרגי (בעת הדלקת הלפיד בחזרות לאולימפיאדת הנכים). הסכום הנאה מאפשר לה לשדרג את עצמה לבית מידות באחד מהמגדלים של צפון תל-אביב, אלא שאפשר להוציא ממנה את השיכון, אך לא את השיכון ממנה.

מעבר לפרודיה מוצלחת על הנובורישיות, יש כאן גם משחק נפלא של יעל פוליאקוב, אורי גוטליב, ארז בן-הרוש ואילן פלד (כוכב הסדרה ושותפו של בן-הרוש לכתיבתה).

צרו איתנו קשר *5988