הולנד האחרת

רק אומת כדורגל אינטיליגנטית כמו הולנד יכלה לזנוח את שיטת ה"טוטאל פוטבול" המוצלחת כל כך, ולהמציא את עצמה מחדש; זה עובד כל כך "הולנדי", כלומר כל כך טוב, שברור איך זה ייגמר: עם הפסד בגמר מול גרמניה

הפנים של נבחרת הולנד הנוכחית הם לא אלו של הגאון אריאן רובן. גם לא אלו של ווסלי סניידר, שהוא אבטיפוס של כדורגלן הולנדי. אלא דווקא של הקשיש העייף אנדרה אוייר - שחקן שנמצא על סף סיומה של קריירה בינונית (יחגוג 36 ביום ראשון). אוייר, שחקן מחליף אפילו בקבוצתו פ.ס.וו איינדהובן, מקבל הודעה 15 דקות לפני שריקת הפתיחה של רבע גמר גביע העולם מול ברזיל ביום שישי, שהוא עולה למשחק הענק הזה אחרי שהתברר שהבלם הקבוע של הנבחרת, יוריס מאתייסן, נפצע בחימום.

10 דקות בתוך המשחק. אוייר מאחר לצאת למלכודת הנבדל ההולנדית, ורוביניו כובש. ברזיל מתחילה לחשוב איך היא מפרקת את הולנד. בסוף הולנד מנצחת 2-1 ומעפילה לחצי הגמר.

המדינה הזאת, על 16 מיליון תושביה, העפילה לארבעה חצאי גמר ב-10 המונדיאלים הקודמים. וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אוייר, האנטי-גיבור, מגלם הכי טוב את הניצחון על ברזיל. זה לא היה אינדיבידואל הולנדי שניצח את רבע הגמר - זו היתה תרבות הכדורגל ההולנדית שניצחה.

***
כמה משמח להיות בנבחרת שלא זקוקה לגיבורים כדי להצליח. תעיפו למשל מבט על חוליית ההגנה של האורנג': ג'יו ואן ברונקהורסט בן 35, והוא אף פעם לא היה מגן שמאלי אמיתי; ג'ון הייטינחה נכשל טוטאלית באתלטיקו מדריד ב-2008/09; אנדרה אוייר, עליו כבר דיברנו; ויש גם את המגן הימני הצעיר (22) והמבטיח של אייאקס, גרגורי ואן דר ויל.

נבחרת עם חוליית הגנה כזאת לא מנצחת נבחרת כמו ברזיל בגלל איכות השחקנים שלה. אלא בגלל שהיה לה מזל, ובעיקר כי ביחס לכמות התושבים במדינה שלה, היא מייצרת את תרבות הכדורגל האינטליגנטית ביותר על-פני כדור הארץ. תרבות בלתי-שבירה שהתפתחה כבר לפני כמה עשורים - ולמרות הזמן הרב שחלף מאז, היא מספיק חכמה כדי להמציא את עצמה כל פעם מחדש.

הכדורגל ההולנדי נולד ב-1965, כשהמאמן ריינוס מיכלס החנה את הסקודה יד-שנייה שלו ליד האצטדיון של אייאקס. הקבוצה שהוא קיבל לידיו כללה ילד חסר בית בן 17 שענה לשם יוהאן קרוייף. ואז מיכלס וקרוייף המציאו ביחד סגנון משחק שקוראים לו בכל העולם "טוטאל פוטבול". בהולנד פשוט קוראים לסגנון הזה "כדורגל הולנדי".

הכדורגל ההולנדי היה זה שהביא את הנבחרת לגמר מונדיאל 1974. הוא כלל אלמנטים של התקפה, מחשבה, חילופי עמדות, שחקני כנף. וגם, את הרעיון הפילוסופי-מדעי שקרוי "מודל הקונפליקט". הרעיון שעומד מאחורי המודל הזה הוא שסכסוכים וריבים בתוך קבוצת אנשים ששואפת להשיג את אותה מטרה הם הכרחיים - כי הם גורמים לאותם אנשים לחשוב, ולרצות להוכיח משהו (ואז הדרך להשגת המטרה מתקצרת). יכול להיות שלא היו תיאוריות פילוסופיות סביב הסכסוכים המדוברים, והם בסך הכל היו אפקט ישיר לאישיות הבלתי נסבלת של קרוייף. אבל בכל אופן, מאז הקטטות והריבים הפכו לדבר שבשגרה בהולנד.

***
ב-2001, אחרי הפסד לאירלנד בדאבלין, נדמה היה כי "הכדורגל ההולנדי" מתחיל לאבד כיוון. ב-2007 מרקו ואן באסטן, מאמן הנבחרת, שאל את שחקניו האם הם חושבים שצריך לשנות את הטקטיקה. קבוצה של שבעה שחקנים בכירים התקבצו יחד בחדר מלון, והציעו לזנוח את העניין הזה של שחקני כנף. בסטנדרטים של הולנד, ההצעה לעלות למגרש בלי שחקנים בכנפיים היא מהפכנית בטירוף. מהפכנית ברמה של נוצרי קלוויניסט מהמאה ה-17, שיציע לוותר על האמונה שאדם הולך לאחר מותו לגיהנום או לגן עדן.

אבל ואן באסטן הקשיב. בגלל שכדורגלנים הולנדים באמת חושבים על כדורגל, ההולנדים יכלו לעשות שינויים בסגנון שלהם. כיום, הם משחקים עם חלוץ אחד וחמישה קשרים.

הטקטיקה הזאת מתאימה להולנד כמו כפפה. עם שני קשרים הגנתיים, פתאום הולנד מצליחה להרוויח את הכדור כשהוא אצל היריב. במקום לכבוש רק אחרי אינספור מסירות, ההולנדים פתאום מבקיעים בהתקפות מתפרצות מיד לאחר שהם מרוויחים את הכדור. השער של רובן נגד סלובקיה בשמינית הגמר הדגים את העיקרון הזה: אין יותר שחקני כנף שתקועים ליד קווי החוץ בצדי המגרש. שחקני כנף מהדור הישן כבר לא יכולים לשחק בנבחרת הזאת. "זה משהו מתיבת הענתיקות הישנה", מלמל פעם חוס הידינק, אבי הכדורגל ההולנדי החדש.

רובן משחק בדרום אפריקה כשחקן כנף "הפוך": עם רגל שמאל החזקה שלו הוא חותך לתוך מרכז המגרש מהאגף הימני. כתוצאה מכך, הוא מושך אליו שלושה שחקני הגנה של היריב. זה פותח שטח לווסלי סניידר, שכבר כבש ארבעה גולים בטורניר הזה. כמו שמאמן נבחרת ארגנטינה דייגו מראדונה גילה במונדיאל - זה יכול לעזור אם יש לך גאון כמו רובן בקבוצה, אבל אתה חייב לדעת איך להשתמש בו.

***
כל כך הרבה השתנה ב"כדורגל ההולנדי", אבל אם מיכלס היה חוזר לאמן היום את הנבחרת, היו הרבה דברים שהוא היה מצליח לזהות. כמו ב-1974, חצי מהסגל מורכב משחקני כדורגל חובבי מסירות שגדלו באייאקס. כמו ב-1974, הולנד שמרה על היתרון שלה מול ברזיל לא על-ידי הגנה הרואית, אלא על-ידי התקפה. כמו ב-1974, הולנד פרגמאטית: במקום יוהאן נייסקנס ו-וים ואן הנגם שמקצצים רגליים במרכז השדה, יש את מארק ואן בומל ונייג'ל דה יונג, שביחד היו צריכים לקבל שישה כרטיסים צהובים נגד ברזיל.

הנבחרת ההולנדית הנוכחית יושבת כל כך טוב על המסורת ההולנדית, כך שאפשר לחזות בקלות את התוצאה של כל הסיפור הזה: הפסד לגרמניה בגמר.