הטעות הבנקאית הגדולה

מכירת בנק דיסקונט למשפחת ברונפמן היתה, כך מתברר והולך, אחת הטעויות הגדולות שנעשו כאן בשנות הפרטת הבנקים. הכלה לא מתאימה לחתן - החתן לא מתאים לכלה. הבנק לא מעניין את בני המשפחה, השליטה שלהם לא מועילה לבנק. תחת שרביטם הרעוע ועיניהם הפוזלות לצדדים, לכיוון מי שיואיל לקחת מידיהם את המציאה הישראלית הזאת שפעם נלחמו עליה עד הדולר האחרון, גולש דיסקונט אט-אט למקום שאסור לו להיות בו.

מקום ראשון בפרסום - מקום אחרון בבנקאות. תשואות נמוכות. בנק לא יעיל באופן קיצוני. מאות רבות של עובדים יקרים מאוד ומיותרים מאוד שאסור לגעת בהם ואסור להתמודד מולם - הרי הבעלים רוצים שקט. הם לא רוצים למכור בנק בשביתה. לזה יש להוסיף את ההתנהלות השלומיאלית בפרשת הוצאתו של שלמה זוהר, שפעם היה מקורב למשפחה, אבל לא יכול היה לסבול עוד את התנהלותה מול המפקח על הבנקים.

המפקח דרש וחזר ודרש הזרמת הון בעלים, והמשפחה חזרה והבטיחה שהנה הנה מגיעות מזוודות הכסף... אבל לא עשתה כן. בשלב מסוים התעמת זהר ולחץ על המשפחה, כי המפקח לחץ עליו, אבל היא כעסה, עד כדי פיטוריו, על שהוא לא מצליח להרוויח זמן ולשמור על שקט מול בנק ישראל.

לזה יש להוסיף, כמובן, את הפיקוח הרופף על חברת כרטיסי האשראי כאל, שפרשיות הסליקה בה הולכות ומסתבכות וממתינות לדו"ח דוד חודק, שצפוי להיות קשה ולנקוב בשמות האחראים. בקיצור, רמת המחויבות של המשפחה לבנק מוטלת בספק.

הבנק עומד למכירה. יוסי צ'חנובר, דירקטור ומקורב לאדגר ברונפמן ולעוד מי ומי אמריקנים וישראלים, אמור למצוא קונים. במקביל הוא משמש ידם הארוכה אך הלא-חזקה של בני המשפחה בישראל. קופצים אין. וזה כמובן גם תלוי במחיר.

בפברואר 2011 משתחררות מניות השליטה מחסימה. הערה: לפעמים, במצבים כאלה, יכולים המדינה, המחזיקה עדיין ב-20% ממניות הבנק, האוצר ובנק ישראל לרדת מהעץ הגבוה של תנאי היתר השליטה ולהציע לבעלים להקדים את מועד סיום החסימה ולאפשר להם למכור מהר יותר. בסופו של דבר, מדובר בבנק ישראל, עם בעלי מניות ישראלים ולקוחות ישראלים. אם תהיה הסתבכות, היא תהיה ישראלית. לא אמריקנית. לא של ברונפמן.

גיורא עופר

המנכ"ל פורש ממש לקראת הימים האחרונים להכנת התוכנית האסטרטגית של הבנק, שעליה עבדו שבועות ארוכים. אפשר לראות ביציאת עופר עניין צפוי - מעין עימות בינו לבין יוסי בכר, עימות שלקח לו זמן להתבשל, לרתוח ולגלוש החוצה. החיכוכים ביניהם, שהחלו זמן קצר לאחר כניסת בכר לתפקיד היו"ר, היו אמנם בעצימות נמוכה, וקולות רמים מעולם לא נשמעו מהחדרים, אבל בהנהלת הבנק הרגישו בהם היטב. מקורבי השניים לא האמינו שהדבר יגיע לפיצוץ וקרע סופי, אבל זה בדיוק מה שקרה. גיורא עופר רצה להישאר גיורא עופר. יוסי בכר רצה גיורא עופר קצת אחר.

שיטת הניהול של עופר ריכוזית מאוד, הוא לא מבזר סמכויות, כולם מדווחים לו. לזכותו ייאמר שכעוצמת הריכוזיות כך גם רמת האחריות האישית שלו. אבל יוסי בכר לא בא כדי להיות יו"ר ייצוגי. הוא בא כדי להיות יו"ר פעיל ומוביל.

זה אומר, בין היתר, שהוא משחר לשינויים שיקבעו את שמו כיו"ר בנק שיודע להוביל תהליך שיקום, צמיחה ואולי פעם גם לבלוב. משהו מאריה מינטקביץ' (יו"ר דיסקונט שהוביל את היציאה מהמשבר הגדול ושימש בתפקידו עד כניסת ברונפמן), אבל במהדורה אחרת, חדישה ונינוחה יותר. שינויים ארגוניים שרצה בכר לבצע בהנהלה ובבנק נתקלו בספקנות וקשיים מצדו של עופר. אפשר לומר שמדובר במעין עימות ענייני בין מי ששומר על המסלול שקבע לעצמו ובין מי שרוצה לשנות, אבל לבסוף, כמו תמיד, מדובר בעניין אישי. בין איש לאיש.

יוסי צ'חנובר

ואפשר שפרישתו של עופר החלה כבר עם פרישתו של שלמה זהר. במילים אחרות: הפעילות להוצאתו מהבנק של זהר על ידי משפחת ברונפמן, באמצעות נציגה צ'חנובר, היתה חלק מתוכנית רחבת היקף שכללה גם את סיום תפקידו של עופר בבנק. אין ספק, הבנק מדשדש, התשואות חלשות במיוחד, אבל האם שינוי יו"ר ושינוי מנכ"ל, ללא שינוי התודעה, האכפתיות והאחריות של הבעלים, יביאו לתוצאות אחרות?

יוסי וריקי בכר

אלה הם יו"ר הבנק והיו"ר האולטימטיבי של ועד עובדי הבנק. לא מכבר נחתם הסכם עבודה בבנק דיסקונט. בין אם גיורא עופר אחראי לו ובין אם יוסי בכר חתם עליו בעצמו, או ששניהם שיתפו פעולה במישרין או בעקיפין, באחריות ו/או בסמכות - בעקרונותיו הוא המשך רציף ליחסי העבודה בבנק בעשורים האחרונים, מאז ימי משפחת רקנאטי, ששלטה בבנק עד להתמוטטות במשבר מניות הבנקים, והלאמתו: עודף עובדים, השכר הכי גבוה במערכת, התפוקה הכי נמוכה לעובד (ראו גרפים בעמוד הבא). ותוצאות הבנק בהתאם. עכשיו הם נשארים לבד. בכר מול בכר, ובאמצע ברונפמן.

כל עוד היו"ר והבעלים לא יהיו מוכנים לצעד משמעותי חריף, כולל השבתת הבנק, בין אם על ידי העובדים ובין אם בהשבתת מגן - קשה יהיה להוביל שינוי משמעותי במצבו של דיסקונט. אין יו"ר שלא ידע את זה, אין מנכ"ל שלא ידע את זה, אבל אף לא אחד העז ללכת עד הסוף - בגלל הפחד האישי מהסתבכות ומחודשים ארוכים של מלחמה מורטת עצבים שגם תפגע בבנק, אבל בעיקר מפני שלא ניתן אור ירוק לשיקום מצד הבעלים - קודם המדינה, ועכשיו ברונפמן שרק רוצה שקט שיאפשר מכירה.