שתיים הן ולא צולחות

שתיהן זינקו לתודעת הציבור בהפרש של שנים ספורות, באמצע שנות ה-80. שתיהן הפכו לגיי אייקוניות ענקיות ולפעילות מסורות ומחויבות במיוחד למען זכויות קהילת הלהט"בים העולמית. וכל אחת משחררת כעת את אלבומה ה-11. נדמה שבכך מסתיים הדמיון בין קיילי מינוג, 42 , לסינדי לאופר, 57. אלא שדווקא המרחק העצום בין זירות הפעולה, הבחירות והסגנונות של השתיים, מעיד על מכנה משותף יותר מכריע בין שתיהן. מכנה משותף שלמרבה הצער מכריע תחת משקלו את האלבומים החלשים הללו.

שמה של סינדי לאופר נהגה באמצע שנות ה-80 בצמוד לזה של מדונה. אלבום הבכורה שנקרא "היא כה יוצאת דופן" אכן חשף קול בלתי רגיל, אנרגיות טובות ופרצוף א-בובתי מעניין, והיו לה שלושה להיטי ענק, "נערות רק רוצות ליהנות", "פעם אחר פעם" שאפילו זכה לביצוע של מיילס דיוויס, ו-she bop.

אלבומה הטרי של לאופר רשם את כניסתה הכי גבוהה במצעד המכירות בארה"ב מאז שני אלבומיה הראשונים , ולכאורה הפך לאלבום המצליח שלה מזה 25 שנים. אלא שמה שנראה כהצלחה שיווקית הוא נתון מתעתע: קודם כל, בשל מכירות התקליטים העלובות בימינו, לאופר נכנסה למקום ה-26 במצעד, הגבוה מבחינתה, אבל עם מכירת פחות מ-20 אלף עותקים.

 לאופר / רויטרס

 מינוג / רויטרס

שנית, בעידן שבו מרבית המאזינים בני השלושים מינוס אינם משלמים עבור מוצרי מוזיקה, אמנים מבוגרים הפונים לקהל בוגר נהנים מבולטות מצעדית בחסד ולא בזכות. עד לפני כמה שנים, אמנים מסדר הגודל המאוחר של לאופר היו מזדנבים בתחתיות המצעדים, כשהמיקומים מעליהם היו תפוסים ומאוכלסים בשלל אלילי ואלילות נוער בני חלוף שמצליחים רק מעט יותר. אלא שכעת, כשרק השמות הגדולים ביותר עדיין משמרים מכירות רלוונטיות, גם לאופר מתנהגת כאילו שהיא בשיאו של קאמבק.

האפור אפור מאד

רק לפני שנתיים לאופר הוציאה אלבום פופ מובהק, לכאורה רטרו אייטיזי לשנות השיא שלה, והוא נכשל לחלוטין אמנותית ומסחרית. אז עכשיו היא פונה לכיוון אחר לגמרי. מי שגדלה על להקות הרוק הלבנות הגדולות בשנות ה-60, יצרה אלבום מחווה למקורות ההשפעה שלהן, לאמני הבלוז הדרומי של ארה"ב, שמרביתם היו שחורים.

היא מארחת ענקים ותיקים כבי.בי. קינג ואלן טוסיינט ואן פיבלס, ובלוזרים ממשיכי דרך כמו צ'ארלי מאסלווייט וג'וני לאנג. אלא שבהצדעה למסורת, בשחזורי קלאסיקות הבלוז ובפנייה לקהל בן גילה שרוצה פרשנות מרעננת לשירים שהוא כבר מכיר, אבדה טביעת הייחוד האמנותית הכי מזוהה עימה. אבדה הקריצה הלאופרית, נעלם השילוב הכה ייחודי לקולה בין קלילות לחרדה.

"ממפיס בלוז" נשמע כאלפי אלבומי בלוז בינוניים, ולאופר לא מביאה הרבה משלה לשירים המעולים. תקליט בסדר, ומרוב שהוא סביר הוא אפור. וללא צבעוניותה, לאופר מתפקדת רק כעוד זמרת טובה שעשתה חניית ביניים בממפיס. זכותה המלאה, וצריך לקוות שהיא ושותפיה לעשייה נורא נהנו. אבל קשה שלא לזהות את החסך הנובע מהיעדרם של שירים באמת טובים בתחמושת הקריירה הלאופרית. שירים שיוכלו לקרב אותה קצת למקום שבו עמדה בראשית דרכה.

שירים טובים הם גם המצרך הכי יקר ונדיר עבור קיילי מינוג, למרות שהיו לה הרבה יותר להיטים מללאופר, ולמרות שהייתה בשנים מסוימות שותפה לכתיבת שיריה. מינוג ולאופר, יותר מבצעות מאשר יוצרות, תלויות בחסדי כותבים. ומינוג, שנהנית מסחרית מהרבה יותר אפשרויות, עדיין תקועה בשלב שבו אלבומיה מופקים היטב, אבל לא מספיק טוב כדי שההפקות יסתירו את הלחנים הכה דלים.

אלבומה החדש מסמן שיפור מסוים לעומת קודמו "אקס" מלפני שלוש שנים, שהיה החלש שלה עד כה. אבל גם הפעם מדובר במרקחת פופ-דאנס מלוטשת היטב אבל חפה מכל שיר גדול. וגם הפעם נרתמו לשירות האוסטרלית הקטנה והאהובה מפיקים מעולים כחבורת זנומניה, קאלווין הריס, וחברים מהסיזר סיסטרס.

אלא שמאז האלבום fever מ-2002 שכלל את הלהיט המעולה בלשון המעטה Can't get you out of my head, מינוג לא הביאה להיט שיהיה בו-זמנית ממכר ורענן ונצחי. היא מזמרת שירי אהבה נוצתיים, ופוגשת בלאופר מהקוטב השני של המחסור בשירים מקוריים ראויים. בעוד לאופר חוזרת למסורת שקדמה לה ומנסה להתכתב עם טעמי בני גילה, מינוג ממשיכה להיות תלויה בחיזורה הנואש אחר אהבת הקהל הרחב. חלקו אמנם מורכב מנאמניה הוותיקים, אבל חלקו המזדמן וזה שעושה את ההבדל בין מכירות בינוניות לחזקות, צעיר ממנה בהרבה. והיא מתיילדת.

מינוג, מהדמויות היותר אהובות בפופ העולמי גם בקרב עמיתים מוזיקאים, ומי שגם עילית של אמני רוק "אלטרנטיביים" כתבו למענה שירים, מתעקשת להסתפק בטקסטים רדודים על אהבה שלכאורה מושרים מגובה העיניים של בנות מחצית ואף שליש מגילה. ומעניין איך אישה כה מנוסה, כה רגישה, כה מודעת, חיה בשלום עם התקבעותה על להיטים שמתעקשים על שטחיות מוחלטת.

געגועים למדונה

הכובד המיותר של לאופר והקלילות הכמעט כבר משתקת של מינוג מעלים כמובן מחשבות על בת המחזור של לאופר שאינה רחוקה בוותק ממינוג. כנראה שלא סתם מדונה היא מדונה, עם היכולת הבאמת פנטסטית לייצר רצף בלתי פוסק של להיטים חריפים, מוקצפים, מעוררי שמחת חיים וגם מחלוקת ולפעמים אף מחשבה.

פופ עם עושר רגשי והבעתי שמצד אחד עדיין, כמובן, ממוען למכנים המשותפים הכי רחבים בקרב תושבי כדור הארץ, ושמצד שני נשמע לצד בועות הכלום של מינוג כמו פילוסופיה עשירה במיוחד. קיילי ממשיכה למכור כרטיסים בהופעות, וסביר להניח שבעוד כמה שנים ישוב וייפול לחיקה להיט מטלטל באמת, שיתחזק אותה לעוד עשור. לאופר הולכת ומתרחקת לפריפריה ולאזוטריה של הפופ. ראוי היה שלאופר הייתה שומרת מעט מקלילותה האופיינית, ואילו מינוג היתה מוותרת על חלק משלה.