אחרי הכל אתה שיר: שלמה ארצי על המותג "שיר"

"שמעת את השיר החדש של...?" זו אחת השאלות הנפוצות ביותר בין האנשים שאני חי בסביבתם.

כשהייתי ילד לא רק שמעתי שירים... הקשבתי להם, התמכרתי להם, והם עיצבו את עולמי.

ברוס ספרינגסטין אמר פעם: "בחמש דקות של שיר טוב למדתי הרבה יותר מאשר בחמש שנות חיים שלמות".

שירים זה טיול חיים עבורי, אני אמנם שר אותם באולפנים ועל במות גדולות, אבל הם שרים בתוכי, הם מזמזמים אותי, הם נוכחים כל חיי ביום-יום שלי.

התחלתי לכתוב אותם כשהייתי בן 17. כשניסיתי לכתוב שיר בפעם הראשונה, בעיקר מילים (מילים הם החלק הראשון שאני מתעסק בו בכתיבה), מעולם לא ידעתי על מה אכתוב שנייה לפני שהשיר נכתב. ועם השנים שירים נהיו הצורך שלי...

לימים, כשהתחלתי לשלוט בגיטרה, ניסיתי לחבר למילים שלי גם מנגינות. אחרי השירים הראשונים בימי התיכון, הגיע הגל השני של הכתיבה שלי, שהחל להיות מוקפד יותר, עם ניסיון לאמירה ונוסף לו ממד של אחריות לשיר הנכתב.

"אחריות" פירושה הגדרה עצמית, אותנטיות ואינטימיות ובעיקר שיח עם המאזין. אגב, מעולם לא כתבתי רק לעצמי, תמיד ידעתי שמישהו מקשיב לי (אולי) אי שם.

אני לא כותב שירים למגירות, אלא לזמר שבי.

אני מחפש תמיד את האמת בשיר. לא בהכרח האבסולוטית, אך כזו שאני עומד מאחוריה.

המילים אינן זורמות ברגע. עבורי זו עבודה סיזיפית קשה, שדורשת המון אורך רוח, חיפוש והתבוננות פנימית וציפייה לפריצת התת-מודע דרך מילים או מנגינה... החיפושיות למשל כתבו בהתחלה את "יסטרדיי" בתור "סקראמבל אגסס" (ביצים מקושקשות), עד שהמילים האמיתיות הגיעו והתיישבו להם על המנגינה.

השיווק של השיר נעשה באמצעות מתווכים שהרדיו היה ועדיין העיקרי שבהם. אך היום, עם פרוץ האינטרנט וחלישתו על חיינו, ניתן להעיף שיר פנימה ל"רשת" ולחכות לתוצאות.

התחלתי את הקריירה השירית שלי בעידן תקליטי הוויניל התמימים, המשכתי אותה כשקראו לשירים המאוחדים יחד "אלבומים". הייתי נוכח בצרפת בעת השקת הקומפקט דיסק הראשון, שהחליף את התקליטים הישנים לדיסקים, והיום חיים השירים שאני מכיר בתוך סלולריים, באמ.פי3, ולאט לאט הולך הפלסטיק (הדיסק הישן) ונעלם מהעולם.

עשיית אלבום שירים (12-14 באלבום אחד בדרך כלל) דרשה תמיד איזו אג'נדה מוזיקלית, סטייל בסאונד, ולא סתם צירוף מקרי של שירים שבאים בזה אחר זה.

באלבום "חום יולי אוגוסט" למשל עסקתי בכתיבה על עצמי מול המשפחה שלי, והמעטפת המוזיקלית שלו נבנתה בחודשי חזרות רבים, תוך עבודת גיטרות חשמליות מוקפדת. האלבום "תרקוד" למשל נעשה בעזרת סינתיסייזרים ותופים אלקטרוניים, מה שנתן לו את הצבע המיוחד שלו.

שירים לא נוצרים אף פעם בחלל ריק. שירים הם ביטוי של אדם בתוך אופנה, זמן, וניתן בקלות לסווג אותם לתקופות. שירי הסבנטיז למשל מאופיינים בשמחת חיים, בגיטרות בהירות, בתיפופים מלאי מעברים ובהמון קולות רקע, כמו שלעומתם באייטיז יש יותר "האפלה" של השירים, מסתוריות ותחילת הדאנס האלקטרוני. כותבי השירים מעולם לא הפנו עורף לאופנות החולפות, וגם היו מושפעים זה מזה. הביטלס טענו שכל מה שרצו ב"סרג'נט פפר" זה להידמות לביץ' בויז, ותראו מה יצא...

בעולם החדש והמורכב, נעשו השירים ממודרים על-פי מאזיניהם, והמילה קונצנזוס על שירים הולכת ופוחתת. כל זה למה? כי החברה שינתה את מדורת השבט הישנה שלה.

העידן החדש יצר ערבובים בין שפות, שירי מותק, שירי דיבור, שירי גברים ונשים, שירים שהשיח שלהם הוא בין אלוהים לאדם, שירים שנועדו לרקוד אותם. הדיגיטליות הרחיבה את מעגל התדרים שאנחנו שומעים ויצרה את הטראנס, למשל, או את ההיפ-הופ.

כל הזרמים האלה התערבבו זה בזה וחלקם יצרו את "מוזיקת העולם", וחלקם האחר את המוזיקה שבתוך העולם.

רק שירי האהבה הם עדיין הקונצנזוס הגדול. הם השירים שאוספים סביבם את עיקר המאזינים. שירי אהבה גוברים על כל סטייל אחר בעולם, הם הנחשקים ביותר והמבוקשים ביותר.

אגב, בישראל הם מיוצרים (בעיקר על-ידי מה שמכונה כאן הזמר המזרחי) כשירים לרגעים מיוחדים - לחתונות, לימי הולדת ולעצבונות.

עם פרוץ העידן הדיגיטלי החדש, החלה גסיסתן של חברות התקליטים הגדולות. במצב שבו כל אחד יכול להקליט בעזרת מחשב ביתי ובזול, כבר אין צורך ב"מייג'ורס" (החברות הגדולות) אלא כדי לכנס ולמחזר את החומר הארכיוני שהצטבר אצלן במגרות הפאבלישינג שלהן (זכויות היוצרים).

היכולת לצרוב שירים בבית, מסיימת בשנים האחרונות את פרק הדיסקים בעולם.

רק שינוי אחד לא אירע בתוך התחום הזה, והוא ההופעות.

שם, בלייב - בהופעה חיה, כשמריחים את ריח הזיעה, שם אין תחליף להתכנסות יחד שמזכירה בתי כנסת או כנסיות, שמייצרת ארוטיקה בתוך אצטדיונים גדולים או במרתפים חשוכים.

להופעות החיות יש אמת נצחית משלהן.

40 שנה אני כותב ומקליט את תחילת השיר שלי על טייפ קסטות זול בחדר, המילים נכתבות על דף נייר בדרך לאיזשהו מקום, ואני מאמין עדיין באותנטיות השיר.

כתיבת שירים ויצירתם מלווה בשנות יצירה פוריות ופוריות פחות, ושלב הפחד הגדול הוא מ"שתיקה בכתיבה" ומ"שדים" שמייצרים שיתוק בכתיבה.

אני עדיין אוהב שירים כמו שאני אוהב להביט אל השמיים הגבוהים ביום בהיר.

"כל קריירה של זמר מתחילה ונגמרת בשירים טובים", היה אומר לואי להב, גדול מפיקי המוזיקה בישראל. אבל איך לכתוב שירים טובים? זו כבר שאלת חיים, כמו לשאול איך חיים טוב באמת.

קצרה היריעה לשאלות כמו מה זה עוגן בשיר (משפטים קצרים שתופסים לך את האוזן), או מה אורכו האמיתי של שיר (לפעמים 3 דקות נשמעות כמו נצח, ולפעמים, כמו למשל אצל הפינק פלויד, שירים בני 8 דקות נשמעים קצרים).

קצרה היריעה לברר באיזה "ליין" כדאי לפתוח שיר? איך מסיימים אותו? איך שומרים לכל אורך 4 הדקות של שיר על מתחים פנימיים ועניין. זו תורה שלמה.

ניתוח שירים או ביקורת כלפיהם דומה בעיניי לניתוח גוויות, כי בסופו של יום, בשעות הלילה, כשאני עומד על הבמה ו-4,000 שרים את השיר האחרון שלי, זה הרגע שבו מהחדר הקטן פרש השיר כנפיים והגיע ללב ולפה של המאזינים. ואין ניצחון גדול מזה.

"אז שמעתם את השיר החדש של...?" השאלה הזו לא נגמרת לעולם.

והתשובה היא בערך כזאת: "שמעתי כשהייתי עם החברה האחרונה שלי במיטה, או כשזחלנו בצבא בדרך לאיזה חור תחת בלבנון, או בלילה גשום בכיוון ההימלאיה...

חוכמת השירים היא בדיוק כמו חוכמת האדם, וטיפשותם היא כמו טיפשותו.

בכל גיל אדם עדיין מחכה לשיר הבא שייכתב עבורו.

ילדים בפסטיגל, מבוגרים בליל האהבה שלהם, צעירים בזמן דפיקת צ'ייסרים בפאב, וגם כל "האחרים והאחרות", שקולם לפעמים לא נשמע.

אנשים מבקשים שירים עבור עצמם, כמו שהמהפכות הגדולות ביקשו שירים, כמו ההפגנות, המלחמות ורגעי הייאוש, הפחד והבדידות.

ואני? הכותב.

אני עדיין מחכה לשיר הבא, כי השירים עדיין מזמזמים בתוכי כמו דבורים קטנות ורוצים להתפרץ החוצה, ומיד אחר כך מחכה לשמוע את המשפט הבא ממאזין אחד שלא הכרתי ולא אכיר לעולם: "בוא'נה, אהבתי את השיר החדש שלך, ממש דיבר אליי, ממש עשה לי משהו"...

לדירוג מדד המותגים 2010

הכותב הוא זמר, תמלילן ומלחין