מעבדות למנכ"לות ובחזרה

העבד ברומא העתיקה היווה מוקד פעילות הדומה לחברה בע"מ. האם היסטוריה חוזרת?

ההכרה באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ובאחריות המוגבלת של בעלי המניות נחשבת לאחת ההמצאות הגדולות של התרבות האנושית המודרנית. יש אף הטוענים כי השפעתה של המצאה משפטית זו על התפתחות האנושות חשובה לא פחות מהשפעתן של המצאות טכנולוגיות כמו הגלגל, המחשב וכיו"ב.

מה מנע מתרבויות קדמוניות יותר להמציא את מוסד ה"חברה בערבון מוגבל"? הסבר אפשרי אחד נועץ את הסיבה לכך במגבלות הדימיון האנושי - בקושי לייחס לפיקציה משפטית (כמו תאגיד), תכונות אנושיות כמו זכות, חובה, רצון או כוונה. הסבר אפשרי אחר מייחס חשיבות רבה לתפקיד הדת בחברות העתיקות, ולכך שהגבלת האחריות של בעלי המניות עומדת בסתירה לחשיבות שמייחסת הדת לאחריותו האישית של כל אדם לכישלונותיו ולחובותיו.

במסגרת כנס בינלאומי בנושא היסטוריה של ממשל תאגידי שקיימנו באחרונה באוניברסיטת תל-אביב, הציגו כלכלן והיסטוריון משפטי מאוניברסיטת אמסטרדם (פרופ' אנריקו פרוטי ופרופ' ג'וזפה דארי-מאטיאקי) מחקר, שבו הם טענו כי לתאגיד המשפטי המודרני, אשר נהוג לחשוב שהומצא רק במאה ה-19, היו שורשים כבר במשפט הרומי, שורשים אשר נגדעו עם התמוטטות האימפריה הרומית.

הזדמנות עסקית ייחודית

לטענתם, מוסד העבדות איפשר למשפט הרומי להתגבר הן על מגבלות הדמיון האנושי והן על העכבות המוסריות שעיכבו את התפתחות התאגיד המודרני. לעבד הרומי היו מספר תכונות משפטיות חשובות, שאותן ניצלו המשפטנים והסוחרים הרומים כדי ליצור את המקבילה הרומית לתאגיד המשפטי המודרני:

(א) העבד נחשב לרכוש של בעליו, מספר אנשים יכולים היו להחזיק בעבד אחד במשותף, והזכות של הבעלים בעבד היתה ניתנת להעברה בשוק. במובן זה, הבעלות על העבד היתה שקולה לבעלות על מניות התאגיד המודרני.

(ב) העבד אמנם לא יכול היה להיות בעלים של רכוש, אך הוא יכול היה להחזיק ברכוש עבור בעליו ולנהל אותו. הרכוש שהופקד בידי העבד כונה פקיוליום (PECULIUM), והוא הוחזק על-ידי העבד בנפרד מן הרכוש שהוחזק על-ידי הבעלים של העבד, ובנפרד מן הרכוש שהבעלים העביר להחזקתם של עבדים אחרים, בפקיוליום אחר.

כך, למשל, רומאי אשר היו בבעלותו מספר אוניות היה יכול ליצור פקיוליום אחד שבו מופקדות כל אוניותיו, ואשר הוא בניהולו של עבד אחד. אך הוא גם היה רשאי לפצל את אוניותיו בין מספר פקיוליומים, כך שבכל אחד תהיה אונייה אחת והוא ינוהל על-ידי עבד אחר. במובן זה, העבד היה שקול למנכ"ל החברה, המחזיק ברכוש החברה ומנהל אותו, אך לא הוא הנהנה מרכוש זה אלא הבעלים שלו.

(ג) העבד יכול היה ליצור התקשרויות משפטיות עבור הבעלים שלו, אך לא היה שום תוקף להתקשרות משפטית של העבד אשר פוגעת בבעלים של העבד. עובדה זו איפשרה לבעלים של עבד להעביר רכוש לחזקתו ולניהולו של העבד, כאשר כל הרווחים שייצברו בגין רכוש זה יועברו בסופו של דבר לבעלים של העבד, אך הבעלים לא יישא בשום הפסד שיצר העבד, מעבר להפסד שנובע מירידת הערך של הנכס שהופקד בידי העבד.

בדרך זו נוצרה מגבלה על האחריות של בעלי העבד, הדומה למגבלת האחריות של בעלי מניות, בלי שהדבר יחתור תחת העיקרון הדתי המחייב אדם לשאת באחריו למעשיו.

(ד) מכיוון שהעבד לא נחשב לבעלים של הפקיוליום, מותו של העבד לא יצר שום שינוי משפטי, והבעלים של העבד יכול היה להפקיד עבד אחר על ניהול הפקיוליום. עובדה זו העניקה לפקיוליום תכונה שקיימת (והיא חיונית) לכל תאגיד מודרני, שהיא ההמשכיות וחוסר התלות של האישיות המשפטית באישיות הטבעית של מנהל העסק.

התכונות המשפטיות הללו של העבד הרומי סיפקו לעבדים הרומים הזדמנות עסקית ייחודית, ולמעשה איפשרו להם למלא פונקציה שאדם חופשי ברומי לא יכול היה לקיים.

כלומר, דווקא המגבלות המשפטיות שהציב הדין הרומי על זכויותיהם של עבדים, היקנו לעבדים אלה הזדמנות למלא תפקיד קריטי להתפתחות הכלכלה, אותו תפקיד שבעידן המודרני ממלאים החברה בע"מ ומנהליה.

העבדים כיזמים וכאנשי עסקים

מנקודת המבט של עשירי רומי העתיקה, ההפקדה של רכושם לניהול של עבדים היתה עדיפה, הן בשל היתרונות המשפטיים של העבד, והן גם בשל שרבים מן העבדים הגיעו מתרבויות מפותחות יותר מרומי, והיו בעלי ניסיון מסחרי בינלאומי עשיר יותר מזה של הרומאים, אשר כישוריהם היו בעיקר צבאיים.

כתוצאה משילוב מפתיע זה של יתרונות משפטיים ואינטלקטואליים הפכו העבדים ברומי העתיקה ליזמים ולאנשי עסקים אשר הניעו את גלגלי הכלכלה הרומית.

בדומה לקונצרנים המודרניים, גם ברומי העתיקה נוצרו פירמידות של עבדים, כאשר בראש הפירמידה ניצב העבד שבפקיוליום שלו יש מספר עבדים, שכל אחד מהם מחזיק פקיוליום משלו, קטן יותר, המעסיק עבדים נוספים וכן הלאה. בדרך זו ניתן היה ליצור שרשרת של חברות, בדומה לפירמידת החברות המודרנית.

עבדים אלה, שניהלו עסקים גדולים למדי, נהנו מרמת חיים גבוהה, לפחות כל עוד הם נשאו בתפקידיהם הניהוליים. יחד עם זאת, הם ידעו שבכל רגע נתון יכול הבעלים לנשל אותם מתפקידם, ואז הם ייוותרו ללא רכוש. חולשתם זו של העבדים יצרה קושי גם לבעליהם, משום שהיא יצרה מגבלה על היכולת של הבעלים לתגמל את עבדיהם ולתמרץ אותם להפעיל את העסק ביושר וביעילות.

על מנת לפתור בעיה זו, שידלו עשירי רומא את המחוקק הרומי להעביר חוק אשר יאפשר לעבדים לרכוש את חירותם, ואף להקנות להם כוח לאכוף התחייבות של בעליהם להקנות להם רכוש עם שחרורם.

נקל לשער שהיו בין המחוקקים כאלה שהתנגדו לליברליזציה כזו של שוק העבודה, בטענה כי היא תפגע בשוויון בין העבדים. אך הלובינג של עשירי רומא, והיחסים הקרובים בין ההון לשלטון הרומי, הביאו לשינוי החוק ולהכרה בכוחם של העבדים להשתחרר ולהפוך לבעלי הון בעצמם.

מסקנה: בנוסף לכך שהעבד הרומי היווה מוקד פעילות הדומה לחברה בע"מ המודרנית, גם הוויכוח סביב זכותו של בעלי העבד להעניק שכר ללא מגבלה מעורר דמיון מפתיע לוויכוח הנוכחי סביב שכר המנכ"לים.

גבירותיי ורבותיי, האם ייתכן שההיסטוריה חוזרת בהילוך אחורי?

* עמרי ידלין הוא מנהל מרכז פישר לממשל תאגידי ולרגולציה של שוק ההון, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב. רון חריס הוא מנהל מכון ברג למשפט ולהיסטוריה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.