להתראות בשביתה הבאה בבינלאומי

זו הייתה השביתה המיותרת ביותר במערכת הבנקאית. אף אחד לא רצה בה, בתחילה איש לא האמין שהיא תימשך יותר מיום-יומיים. כולם הבינו כמה נזק היא גורמת לבנק הבינלאומי, ולמרות זאת הבנק שבת.

אף אחת מתביעות העובדים שהשביתו את הבנק אינה דרמטית. אף אחת מהן אינה מהווה עילה לשביתה, ובכל זאת במשך 12 יום ארוכים, הסניפים היו סגורים ומאות אלפי לקוחות נפגעו.

שורש הבעיה הוא אי האמון ששורר בבינלאומי בין ההנהלה לוועדים. כל אחד מהצדדים רואה מולו תמונה דמונית של האחר. כשהחלו עיצומי העובדים במאי ואחרי כמה שבועות עדיין לא הייתה התקדמות, הוועדים נסחפו ברטוריקה של עצמם, וצברו תסכול. הם נאלצו להסלים את צעדיהם. מבחינתם, גישת ההנהלה בשבועות הללו הוכיחה את התיזה שהמציאו: הבעלים צדיק בינו רוצה לשבור את כוחם. נפתחה שביתה.

מה שאיתן רף מבין

בבינלאומי שרר עד לפני השביתה שקט תעשייתי. נתעכב לרגע על המונח הזה, כי במקרה הזה הטרמינולוגיה חשובה, היא משפיעה על התודעה. "שקט תעשייתי" הוא המקבילה ביחסי עבודה להפסקת אש זמנית, "הודנה" אם תרצו. שני הצדדים מסכימים להניח את נשקם לתקופה קצובה שלאחריה ימשיכו להילחם זה בזה.

שקט תעשייתי בבנק מבטא בעצם אי אמון של ההנהלה ביכולת האיפוק של הוועד. לכן, היא מרגישה צורך להגדיר ביחד עם העובדים תקופה מוסכמת בה לא יהיה עימות. ברור, אם כן, שכאשר תקופת השקט התעשייתי מסתיימת הסכסוך מתחיל מחדש.

לא ראינו בבנק לאומי אף פעם הגדרה של שקט תעשייתי, גם לא בבנק הפועלים. איפה יש שקט תעשייתי? במזרחי טפחות, בבינלאומי ובדיסקונט. בדיוק הבנקים בהם יחסי העבודה בעייתיים והוועדים נוטים לעיצומים (אם כי במזרחי טפחות, מאז שאלי יונס שבר את הוועדים בשנת 2005, המצב כבר שונה).

"כשטוב לבנק טוב גם לעובדים", אמר איתן רף, יו"ר לאומי היוצא, כשנשאל בראיון הפרידה על תנאי העובדים בלאומי. רף מבין שעובדים בבנק הם פקטור מרכזי, שסכסוך איתם לא יועיל ושגם אם צריך לשלם קצת יותר, זה משתלם.

ואיך נראתה תגובה אופיינית של הנהלת הבינלאומי לעיצומי הוועדים? "שכר עובדי הבינלאומי הוא מהגבוהים במערכת הבנקאית וכולל תנאי העסקה נוחים, בנוסף לביטחון תעסוקתי מלא. נוכח זאת לא ברורים צעדי הוועדים". ובתרגום לעברית, ההנהלה בעצם אומרת לעובדים השובתים: "אתם מפונקים שמקבלים המון כסף, אז תשתקו ותחזרו לעבודה".

עניינית ההנהלה דווקא צודקת. עובדי בנק, כל בנק, אינם עובדי משחטת עופות או פועלי יצור שמשתכרים שכר מינימום. המלחמות שלהם הן על השמנת ועל הדובדבן. לכן אסור שאצבעם על הדק השביתה תהיה קלה מדי. מעשית, הנהלת הבינלאומי הייתה צריכה להבין שלהיות צודק זה נחמד, אבל לפעמים עדיף להיות חכם. כי ככה לא מייצרים אמון.

צלו המאיים של ריקי בכר

צריך רק להקשיב לעובדי הבינלאומי כדי להבין את תפיסת המציאות הסותרת ואת עוצמת הנתק בינם לבין ההנהלה. העובדים מדברים במונחים אפוקליפטיים של "מלחמה על הבית", ו"לא ישברו אותנו", כאילו שלמנכ"ל הבנק, סמדר ברבר צדיק, יש תוכנית סודית לפיטורי 900 עובדים.

ההנהלה מבחינתה נכנסה למנטליות של מצור. מבחינתה, "כניעה" (ולא "הסכמה" חלילה, או "פשרה") לדרישות העובדים תסכן את יציבות הבנק. לא פחות ולא יותר. הנהלת הבינלאומי בנתה לעצמה דחליל מפחיד בדמותו של ריקי בכר, יו"ר ועד העובדים בדיסקונט, וכך כל שיחה עם ההנהלה ונציגיה לוותה באותה המנטרה: אנחנו לא דיסקונט ולא נהיה דיסקונט. אם ניכנע לעובדים נהפוך לדיסקונט ונתדרדר לתהום.

בשבוע השני של השביתה כבר היה ברור לכולם שהיא מיותרת. העובדים בעצמם כבר לא הבינו מה עילת השביתה. ההנהלה התחילה להבין את עוצמת הנזק הנגרם למוניטין של הבנק והפגיעה בלקוחות. ועדיין לאף אחד לא היה את האומץ לרדת מהעץ, ומבוגר אחראי לא נראה בסביבה. רק אחרי שחזר למישהו השכל הישר, ועופר עיני נקרא לעשות סדר בגנון (כל צד טוען שהצד השני ביקש מעיני להתערב), השביתה הסתיימה ומו"מ מואץ התחיל.

האם זה היה כדאי? ברור שלא. האם הצדדים למדו את הלקח? מתגובותיהם אחרי הפסקת השביתה נראה שגם לא. בהנהלה בטוחים שהעובדים למדו לקח, הבינו שבכוח לא ישיגו דבר ולא ישבתו שוב. ראשי הוועדים סבורים ש"עכשיו ההנהלה מבינה שאי אפשר לשבור אותנו". סיבוב נוסף, אם כן, הוא רק עניין של זמן.