מכה קטנה בגבול הלבנוני

פצמ"רים בגליל המערבי. גראד באשקלון. טילים על אילת. הרוג על גבול לבנון. ואיך אפשר בלי עוד תקיפה בעזה. והכל תוך פחות משבוע. באמצע הקיץ. מוכר, לא?

זה היה כל כך ברור מראש, ומובן מאליו, שאפילו הבורסה לא התרשמה. וצה"ל הגיב באיפוק ניכר. שם כבר יודעים עם מי יש להם עסק ומיטיבים להכיל את פרצי האלימות הבלתי צפויים לכאורה מעבר לגבול. אולי כי התחזיות בכל אביב הן שבקיץ יהיה חם. חם מאד.

 לבנון / צילום : טל אביב

בחברת החשמל הישראלית המחוגים חצו השבוע את גבול 11 אלף המגה ואט, אבל מזגנים, בבתים רבים במזרח התיכון, הם עדיין מותרות. יש לא מעט מכוניות שנוסעות בחלונות פתוחים. יש יותר מדי חול ואבק באוויר. ולא צריך לפרט מה החום, הלחות, הצמא והתשישות גורמים לעצביהם של גברים מיוזעים שמרוויחים מעט מדי ועובדים קשה מדי, ללא תכלית, כשכוהני הדת, המנהיגים, והחברים מרעילים את מוחם בשנאה עיוורת. אז כשהטמפרטורות מתחילות לנסוק באזור מוכה אלימות שהשפה היחידה שהוא מבין היא כוח, מה הפלא שזה נגמר בדם. זה הרי תמיד נגמר בדם. שותת ומיותר.

אלמלא ההבנות של סוף מלחמת לבנון השנייה, ורק משום שלנסראללה יש יותר מדי מה להפסיד, וכי חמאס חושש מאד מתגובה חריפה, ולאסד יש אינטרסים שונים, מותר להניח שהשבוע הזה היה קטלני הרבה יותר. שהיינו מסיימים אותו בהלוויות. בפחד מחלחל. בפנים חרושות. בשירים שקטים ברדיו. ובפגיעה אנושה בתיירות.

אבל מה שמטריד באמת הוא לא הרעש שחווינו. אלא השקט המדומה שמזדחל לו. ומה שמתרחש מתחת לפני השטח. בעיקר הרחק במזרח. הזמן אוזל לאיטו. הכוונות ברורות. החשש מכרסם בלבבות. ולא צריך להיות רוני דניאל כדי להיות מודאג מהקיץ הבא. או מהחורף שיגיע הרבה לפניו.