תחזיקו אותי

ברט פארב שוב צועק "זאב זאב" ומודיע על פרישה, והאמריקנים מתחילים קצת להתעייף ממנו. אבל דווקא לצורך הכרוני שלו בתשומת לב יש משמעות מקסימה: ככה הוא נותן לנו עוד הזדמנות לחגוג את הספורטאי הפנומנלי הזה

חבר שלי שהוא סגן מנהל בית ספר תיכון בזמנו הלא פנוי וכותב מעולה בזמנו הפנוי כתב לא מזמן רקוויאם לרונאלדו - האמיתי, כלומר הברזילאי - בעקבות הודעת הפרישה של הפנומן. הוא שלח את הטקסט לי ולחבר משותף לשנינו, ויומיים אחר כך הזדמן לי ולחבר המשותף לדבר עליו. הסכמנו שוב על איכות הכותב לפני שהחבר המשותף אמר שהדבר היחיד שצרם לו היה החלק שבו תיאר הסגן מנהל את הרוטינה שגיבש טרם הצפייה במשחקים של רונאלדו: "ראשית, המחשבה ניקרה במוחי מהבוקר - 'היום יש משחק של רונאלדו', וכבר נמלאתי עזוז ומצב רוח טוב ותחושת ציפייה ממושכת ונעימה.

שנית, בשעות שלפני המשחק סידרתי את סידוריי, פיניתי את עתותיי, אכלתי את ארוחותיי והייתי מוכן למשחק, משל אני עצמי עומד להסתער על הדשא ולדפוק גול או שניים".

לדפוק גול או שניים, טען החבר המשותף, לא מתאים כאן, בסוף שני משפטים שכתובים בלשון גבוהה. אמרתי לו שזה כל היופי: שהוא מרים את הקורא ואז מוריד אותו בבת אחת; שזה לא סימטרי; זה כמו אור וצל, זה כמו, בעצם, רונאלדו.

וגם כמו ברט פארב, בוודאי הקוורטרבק המרגש בדור האחרון וכמובן אחד הגדולים בכל הזמנים, שביומיים האחרונים הפלירט הבלתי נגמר שלו עם הפרישה שוב השתלט על הכותרות בארה"ב. פארב בן ה-41 כבר הכריז שהוא פורש ב-2008, ב-2009 ו"בשיחות פרטיות כמה וכמה פעמים", אומר קווין סייפרט מ-ESPN. הוא תמיד חזר בו, וגם בפרק הנוכחי מיד הכחיש דיווחים של שחקנים ואנשי הנהלה במינסוטה וייקינגס שטענו שהוא הודיע להם שהחליט לפרוש. סייפרט סבור כי הפְטיש של פארב לצעוק "זאב זאב" לגמרי ביטל את האמינות שלו ולכן אין לעסוק בו כעת באובססיביות שאפיינה את הסיקור של הפסבדו פרישות הקודמות שלו.

אני סבור שכמו החבר המשותף והטקסט על רונאלדו, הוא מחמיץ את הנקודה.

***

הנקודה היא לא להוקיע את פארב על הצורך הכרוני שלו בתשומת לב או האגו שמחזיק ארגוני ספורט חשובים (גרין ביי פאקרס, מינסוטה וייקינגס) בני ערובה עד שהוא מואס במשחק ההמתנה ומקבל החלטה. להפך: הנקודה היא דווקא לחגוג פעם ועוד פעם ועוד פעם את הספורטאי הכל כך לא צפוי, הכל כך לא ליניארי, הכל כך שונה. בעיקר כי השונוּת של פארב ממש שואגת על רקע המשחק שבו הוא עשה את שמו. פוטבול הוא משחק בעל מאפיינים פאשיסטיים ומיליטריסטיים - הקסדות, המעיין-שריון שעוטים השחקנים, תזמורות הקרב שמנגנות בכל משחק מרמת התיכונים, וכמובן המטרה העליונה שהיא לכבוש שטח של היריב - שנועדו למחוק את האינדיבידואל, אפילו הקוורטרבק. פארב סירב להימחק והכניס ממד אנושי שרק העצים אותו ואת הספורט הממילא עצום הזה.

הממד האנושי שפארב הכניס בפוטבול נובע קודם כל מהסיפור האישי הפנטסטי שלו. מהניצחון על ההתמכרויות לאלכוהול ומשככי כאבים. מאותו משחק מאנדי נייט ב-2003 שבו מסר לארבעה טאצ'דאונים 24 שעות אחרי שאביו ארווין, שהיה המנטור שלו ומאמנו בתיכון בקילן, מיסיסיפי, מת בתאונת דרכים, ושבסופו מלמל "אבא היה רוצה שאשחק"; מרצף הטרגדיות שנפלו עליו לאחר שאיבד את אביו: המוות של גיסו בתאונת דרכים בחווה של פארב; סרטן השד שתקף את אשתו דיאנה; חורבן ביתו בהוריקן קתרינה. פארב שרד כל מה שהחיים זרקו עליו ואיכשהו גם קבע שיא שאני אומר לכם שהוא לא פחות ואולי יותר לא אנושי מהשיאים של יוסיין בולט ב-100 ו-200 מטר - 285 משחקים רצופים כקוורטרבק פותח.

השילוב הזה בין האנושי ללא אנושי הוא רק שכבה אחת בשונות של פארב. פארב הוא ווייט טראש דרומי שהיה לאייקון של מדינות צפוניות כמו וויסקונסין ומינסוטה. שיאן המסירות לטאצ'דאון (497) אבל גם שיאן האינטרספשנס (חטיפות) עם 317 כאלו.. קווטרבק ש"משחק פוטבול כמו שחקן הגנה", אמר מייקל סטרייהאן, הדפנסיב-ליינמן של ניו יורק ג'איינטס שפרש ב-2008 ונחשב לאחד הטובים בהיסטוריה.

לפני תשע שנים, כשסטרייהאן עמד לשבור את שיא הפלות הקוורטרבק לעונה, פארב כרע ברך ונתן לו להפיל אותו. מדוע? כי זה פארב: בנאדם בעל כבוד עמוק למשחק ולכל מה שהוא מייצג מצד אחד, ומצד שני דרמה קווין שמשאיר את החברים והמעסיקים שלו באפלה עד שהוא יחליט מה טוב לו. אור וצל, זה כל היופי.