ככה זה כשאיש אחד בוחר רמטכ"ל

השואף לתפקיד, חייב לאתר את שרי ביטחון בהווה ובעתיד ולתת עבודה: לתחמן ולהתחנף

שר הביטחון לא ממש נמצא בעסק הזה של מסמך גלנט, אף על פי שהוא, או הסמכויות שלו, הם הגורמים העיקריים, אולי הבלעדיים, לבלגן הזה, ולבלגנים שקדמו לו.

העובדה שאהוד ברק הוא שר הביטחון עכשיו גורמת להחרפה גדולה יותר של הסיטואציה שהייתה משותפת לכל שרי הביטחון. מתחילת דרך גלנט מתנהל ברק כמי שנהנה מתהליך בחירת הרמטכ"ל.

זו הזדמנות נפלאה לאדם כמותו להפגין את כוחו, להבליט את חולשת הנתונים למרותו, לסגור חשבונות עם מי שאי פעם עלב בו, לתת לנערים לשחק לפניו על פי כללים שהוא קובע, ולשסות אותם אלה באלה כמו שקיסרים רומאים היו משליכים לזירה את הגלדיאטורים.

למה ברק עושה את זה? כי הוא כזה, אבל בעיקר כי הוא יכול. יש לו הסמכות. הוא האיש שממנה את הרמטכ"ל - הוא ואין בלתו ובנקודה זו אנחנו עוזבים את האיש ברק, ועוברים לתפקיד - שר הביטחון.

כל מי שכיהן בתפקיד שר הביטחון היה הממנה הבלעדי של הרמטכ"ל. מאיפה שאובה הסמכות הזאת? ובכן, "חוק יסוד: הצבא" קובע כי "ראש המטה הכללי יתמנה בידי הממשלה לפי המלצת שר הביטחון".

הממשלה מצייתת, לא מאשרת

על פי החוק העקרוני והמחייב הזה סמכות המינוי נתונה לממשלה, ושר הביטחון הוא רק הממליץ. אבל כפי שאנשים מנוסים יודעים, יש חוק ויש חיים, ובמקרה הזה החיים הם פוליטיים. משום שהממשלה בנויה על קואליציה, נוצרו במהלך השנים כללים שאחד מהם הוא שהממשלה מאשרת כל המלצה של כל שר לגבי מינוי מנהלים כלליים במשרדו.

הנוהג הזה הושלט גם על בחירת הרמטכ"ל, ומאז ומתמיד אישרה הממשלה את המועמד ששר הביטחון המליץ עליו. למעשה, הממשלה הפכה בעניין זה לחותמת גומי של שר הביטחון.

הממשלה למעשה אומרת לשר הביטחון :נשמע ונעשה. בכך היא מצייתת לתכתיב של שר הביטחון, ואינה מצייתת לציווי של החוק. לא זכור מקרה שבו הממשלה העזה לסרב להמלצה של שר ביטחון. כדי לא לגרום למשבר קואליציוני - זו סיבה אחת; סיבה שנייה היא שהשרים חוששים מאוד מתקדים של "היום אני נגד מומלץ שלך, מחר תתנגד למומלץ שלי".

כלומר, גם אם שר מסוים חושב שהמלצת השר מוטעית, הוא יעדיף לשמור זאת לעצמו. וגם אם יבטא את התנגדותו, בהצבעה הוא בדרך כלל יישר קו. סוג של חשיבה והתנהלות המקובל אצל פוליטיקאים שאוהבים מאוד את מולדתם, אבל אוהבים יותר את טובת עצמם.

סמכות המינוי הבלעדית של שר הביטחון, לכן, היא הגורם העיקרי לתופעות השליליות שהשתרשו בצה"ל בכלל, וסביב מינוי הרמטכ"ל בפרט. המועמד לרמטכ"לות חייב לעשות פוליטיקה, ולא רק בישורת האחרונה, אלא שנים רבות קודם לכן. הוא מנסה לאתר את הפוליטיקאים שעשויים להיות שרי ביטחון, ואז הוא מתחיל במלאכת החנופה והתחמון כדי שביום הדין ייזכר לטובה. כי שם משחק הרמטכלות הוא "מצא חן בעיני שר הביטחון, ותעשה הכול כדי שיריבך לא ימצא חן בעיניו". פשוט וברור.

מינוי אישי או מקצועי?

תוצאה שלילית נוספת של בלעדיות המינוי היא שלא בהכרח מתמנה המועמד הראוי ביותר. שר הביטחון יצחק מרדכי, לדוגמה, מינה לרמטכ"ל את שאול מופז, לא רק כי חשב שהוא ראוי לתפקיד, אלא מכיוון שלא אהב את המועמד האחר, מתן וילנאי.

כלומר, כאשר הבחירה היא בידי אדם אחד, בדרך הטבע שיקולים אישיים, להבדיל משיקולים מקצועיים, מהווים אלמנט בלתי נפרד, לעתים מכריע, בתהליך הבחירה.

מסקנה: הבעיה היא לא ביחסים העכורים בין המועמדים, אלא בשיטה הגורמת לכך. הפתרון אינו מסובך - פיזור סמכות המינוי לקבוצה של אנשים, שעל הרכבה יש לדון ולהחליט. אני שומע שח"כ נחמן שי, לשעבר דובר צה"ל, עומד להגיש בכנסת הצעה בעניין זה. יוזמה כזאת תחייב את המחוקקים לעשות מעשה, או לפחות לחשוב, וכמעט כל פתרון שיימצא יהיה כנראה יותר טוב מהמצב הנוכחי.

matigolan@globes.co.il