כשהחרם הופך לאופנה

חרם השחקנים והחרם באקדמיה אינם שונים במהותם מטקסי שריפת הספרים בגרמניה

אחד התהליכים המסוכנים ביותר לעתידה של ישראל הוא מה שנראה כמו גל החרמות ההולך והופך לסוג של טרנד אופנתי. הפעולות האגרסיביות של אקדמאים השייכים לשמאל הקיצוני, המנסים לשכנע מוסדות אקדמיים בחו"ל להחרים את האקדמיה בישראל, היוו את יריית הפתיחה לשרשרת של חרמות העלולה להפוך את הפער בין השמאל הקיצוני למיינסטרים הציבורי לתהום פעורה. החרם, כידוע, הוא כלי בעל כוח הרס רב-עוצמה שהקלות הבלתי נסבלת של השימוש בו משדרת חוסר אחריות והיעדר מחשבה תחילה.

המאמצים ליצור חרם כנגד האקדמיה בישראל אינם שונים במהותם מטקסי שריפת ספרים, שהיו נהוגים בשנות השלושים האפלות בגרמניה הנאצית. שכן המשמעות של שריפת ספרים היא בראש ובראשונה פגיעה בחופש הביטוי, אך גם ואולי בעיקר פגיעה בקדמה האנושית שהרעיונות והתובנות של מחברי הספרים, שהיו עשויים לשמש מקור השראה לרעיונות נוספים, אינם מגיעים לציבור הרחב.

כך גם חרם נגד האקדמיה, שהוא לא רק פגיעה בחופש הביטוי אלא גם ברווחתה והתקדמותה של החברה האנושית, ובמיוחד כאשר המדובר באקדמיה בישראל, אשר תרומתה הגלובאלית בתחומי התרבות, הרפואה, הטכנולוגיה, המדע, המוסר והאתיקה מהווה כיום חלק חשוב מנכסי צאן וברזל של הקדמה האנושית.

אך דווקא קבוצת "אם תרצו", שהחלק הארי של הציבור מזדהה עם כוונותיה, טעתה בגדול כאשר פנתה לתורמים של אוניברסיטת בן גוריון בדרישה להפסיק את תרומותיהם בשל האופי האנטי ישראלי/אנטי ציוני של המרצים הבכירים במחלקה לממשל. אמנם המילה חרם לא נזכרה במכתבם, אך בפועל מהווה דרישתם חרם חד-משמעי ומיותר לחלוטין, המזמין פעולות חרם נוספות.

ואכן, רק בסוף השבוע האחרון הציגה התקשורת חרם נוסף בעייתי, כאשר מספר לא מבוטל של שחקני תיאטרון הודיעו כי לא ישתתפו בהצגות שיתקיימו בהיכל התרבות החדש באריאל - זאת לאחר שהתיאטראות שבהם הם משחקים התחייבו לקיים שם הצגות, ממש כפי שהם מופיעים במקומות שונים בארץ. מהלך מקומם זה, שהוא חרם לכל דבר, עלול ליצור תגובות נגד לא פשוטות, כמו קריאות להחרמת סרטים שבהם משתתפים אותם שחקנים, החרמת תיאטראות שיימנעו מלהופיע באריאל, החרמת חברות שאינן מפטרות עובדים הפועלים כנגד ישראל והציונות, החרמת ארגונים המעסיקים משתמטים משירות צבאי ועוד ועוד. תופעות חמורות אלה צריכות להוות אתגר מנהיגותי לראש הממשלה ולשרים הבכירים, החייבים להשתמש גם בחופש הביטוי שלהם ובסמכות המוקנית להם, ולגנות בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את אופנת החרמות המסוכנת העלולה לדרדר את החברה הישראלית להתפוררות מוחלטת.