30 שנה אחרי: המחוזי חידש את חברות המושבים ישע ושחר בתנובה

‎המושבים טענו כי חברותם הופסקה אף שלא ניתנה להם אפשרות ערעור ■ ביהמ"ש: "אין לשלול כי אילו היו נשמעות טענות ישע ושחר, היתה תנובה מחליטה לא להפסיק את חברותם חרף ההפרה"

כ-30 שנים לאחר שנשללה מהם חברותם בתנובה, קיבלה נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, את ערעורם של המושבים "ישע" ו"שחר" על ההחלטה להפסיק את חברותם בחברה - וקבעה כי יש לקבלם בחזרה כחברים בפנקס החברים של תנובה.

להערכת באי-כוח המושבים, כיוון שכל אחד מהמושבים מחזיק בכ-0.15-0.2% ממניות תנובה - משמעות ההחלטה היא כי על תנובה להשיב למושבים את החזקתם בחלק ממניות החברה, בשווי כולל של 10 מיליון שקל - 5 מיליון שקל לכל מושב.

מפסק הדין עולה כי במשך כשני עשורים היו המושבים "שחר" ו"ישע" חברים בתנובה. בשנת 1978 החליטה הנהלת תנובה להפסיק את חברותם, בטענה כי הפרו את חובת השיווק המאורגן של תוצרתם באמצעות החברה.

לטענת תנובה, עם קבלת ההחלטה נשלח למושבים מכתב מטעמה בעניין ביטול חברותם באגודה, שהזמין אותם לערער על ההחלטה במועצת תנובה. בחקירה שנערכה מטעם רשם האגודות השיתופיות נפסק כי חברות המושבים הופסקה כדין.

המושבים, באמצעות עוה"ד חיים פרוכטר ושרון חכים ממשרד אטיאס פרוכטר וכן עו"ד יורם זמיר, הגישו ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתו ביקשו את ביטול הפסקת חברותם בתנובה.

בין היתר טענו המושבים כי מכתבה של תנובה בדבר ביטול חברותם מעולם לא התקבל אצלם, כי החברה לא פדתה את מניותיהם כפי שהיתה אמורה לעשות באם היתה מבטלת את חברותם, וכי לא נערך להם שימוע בטרם התקבלה ההחלטה, ואף לא ניתנה להם האפשרות לערער על ההחלטה כפי שנקבע בתקנון תנובה.

כמו כן, לעניין עיקרון השיווק המאורגן, טענו המושבים כי לא הפסיקו לשווק באמצעות תנובה - אלא שתוצרתם פחתה באופן משמעותי בשל המעבר לענפי ייצור אחרים.

בית המשפט קבע כי גם בהנחה כי המושבים אכן הפרו את עיקרון השיווק המאורגן, דבר המהווה עילה להפסקת חברותם על-פי תקנון תנובה - "אין לשלול כי אילו היו נשמעות טענות שחר וישע, היתה תנובה מחליטה שלא להפסיק את חברותם חרף ההפרה המיוחסת להם".

בית המשפט ציין כי כיוון שתנובה לא הצליחה להוכיח כי המכתבים ששלחה למושבים, אם אכן נשלחו, התקבלו ביעדם - הרי שנמנעה מהם חובת השימוע, ולכן יש לבטל את הפסקת החברות של המושבים. (ע"מ 347/05 וע"מ 212/07).