לתת בראש

"לתת", ב' 21:00, ערוץ 2

קשה מאוד לבקר משדר שמטרתו היא גיוס כספים למען מטרה חשובה. אפילו האמירה, הנכונה לכשעצמה, שלפיה מלחמה בעוני היא משימה לאומית, שבין אם נרצה ובין אם לאו אנחנו מממנים אותה באמצעות נטל מס מהגבוהים בעולם המערבי - אינה עומדת בעיני כביקורת לגיטימית כנגד משדר שכזה: רוצה הזכיין להתגייס ולגייס, מה לנו כי נלין.

מצד שני, אפשר להתייחס ל"ספיישל" של הערב גם כמשדר טלוויזיה, כלומר עוד משדר טלוויזיה מבוסס סטנד-אפ. אין לי חלילה משהו נגד סטנד-אפ, רק שנדמה לי שמישהו מתחיל לעשות שימוש יתר בשלום אסייג וחבורתו.

בהתחלה היה נדמה שמדובר ברעיון מבריק: תוכנית שהחלה כאנדרדוג מוחלט בלוח המשדרים, צברה פופולריות בעיקר בקרב צופים צעירים והפכה לתופעה גם מחוץ למסך (בקיץ שעבר הם מילאו את קיסריה).

הברווזון המכוער הזה הטיל ביצי זהב, או לפחות ביצים באותו הגודל שהטילו ברבורים לכאורה כמו "שבוע סוף". הכיתה הטיפולית של אסייג השיגה הישגים שווים ואף טובים יותר מזו של כיתת המחוננים עם הטאלנטים "המכובדים" יותר של הזכיין.

לא יהיה זה הוגן כמובן לתלות את הצלחתה היחסית של "צחוק מהעבודה" בציפיות הנמוכות ממנה, אבל יהיה זה די הוגן לקבוע שלאחרונה נעשה בה שימוש מוגזם. התוכנית הפכה לסותמת-חורים בלוח המשדרים. רוצים לתת, עם או בלי מרכאות? איפה הימים שבהם היו מושיבים באולפן את יאיר לפיד עם מה שמקובל לכנות "מיטב אמני ישראל" ומרימים ערב התרמה מיוחד?

נכון, גם אז אפשר היה לבוא בטענות לרמה, אבל לא לכוונות או להשקעה. חבורת "צחוק מהעבודה" מנתה לטעמי יותר מדי סטנד-אפיסטים בינוניים כבר מההתחלה, אבל באינטנסיביות של התוכנית היא נגררה לעיתים קרובות מדי לרגעים מביכים, שבהם צריכים לערוך לפריים פרצופים צוהלים מהקהל כדי שגם מישהו בבית יזכור לחייך.

אז מה יום מימים? שאתמול (א') ראינו ב"לקט" את עומרי כספי (בקטע איום ונורא, שיתמקד בכדורסל הילד), ואילו היום (ב') תהיה שם מורן אטיאס בתפקיד זאת שאמורה לגרום לכם לרצות לתת.

בקיצור, גם אם אתם מאלה שרשויות המס טוחנות אותם לעפר מדי חודש כדי להעביר את הכסף שעבורו עבדתם קשה לידי חבורה של פרזיטים, אל תתקמצנו על 10 שקלים נוספים: שלחו אותם ל"לתת", ובאותו הרגע שבו לחצתם על "סנד" - עשו טובה אחת גם לעצמכם ועברו לתוכנית מעניינת יותר.

נוסעת בעקבות האהבה

"בת 60 מחפשת אהבה", ב' 22:00, "יס דוקו"

זהו שידור חוזר לסרט התיעודי החושפני הזה, ואם בשידור הראשון התרכזתי בעיקר בסיפורה האישי של נילי טל, היוצרת והגיבורה של "בת 60 מחפשת אהבה", הרי שבצפייה השנייה נסחפתי להרהורים פילוסופיים יותר, למשל על העובדה שתוחלת החיים הממושכת מתחילה לשנות ללא היכר את אופיים.

החלטות שנראו פעם החלטות של "פעם בחיים" - מבחירת קריירה או מקום מגורים, ועד בחירת בת או בן-זוג לחיים - הופכות למשהו הפיך כשגיל הזקנה עולה בהדרגה מ-60 ל-80 לפחות.

פעם אישה בת 60 היתה יכולה לחפש נכדים כדי לחלק להם סוכריות, או מקסימום להתנדב כ"דודה" באגודה למען החייל. היום זה אך לגיטימי בעינינו שהיא תחפש אהבה, אפילו במובן הגשמי שלה.

וכמעט באותו עניין:

"אמא בגיל של סבתא", ב' 20:15, ערוץ 8 (הוט)

דיון מקדמי בסוגיה דומה ייערך מוקדם יותר בסרט התיעודי הזה. האם מותר (מבחינה מוסרית כמובן. מבחינה חוקית ברור שמותר לה) לאישה בת 60 למשל להפוך אם לילד שאת חגיגת הבר-מצווה שלו היא תצטרך לממן מקצבת הזיקנה שלה?

האמת - זו רק שאלה של זמן: כשנולדתי בסוף שנות ה-60, אמא בת יותר מ-40 נחשבה לתופעה חריגה למדי. היום יש לא מעט נשים שמגיעות אל ההיריון הראשון שלהן רק בסביבות הגיל הזה.

בעוד שנות דור, הדיון לגבי אמהות-סבתות ינדוד עוד שני עשורים קדימה.