סיוט בכפר: כך מאמללות שריפות פיראטיות את תושבי השרון

בית חלומותיה של א' ביישוב הקהילתי נירית בשרון תוכנן כך שזרימת האוויר בחלונות תהפוך את המזגן למיותר. אלא שמאז חודש מארס המזגן לא מפסיק לעבוד. העשן מערימות הפסולת שמועלות באש, המגיע מכיוון ג'לג'וליה, לא מאפשר לפתוח חלון בלי להסתכן בקשיי נשימה.

"עברנו לכאן לפני שנה כי התאהבנו בפסטורליות של המקום", היא מספרת. "כולם פה אנשים שחיפשו איכות חיים ואין להם כסף לגור במושב. בנינו בית באהבה. השקענו בו את כל הכסף שיש לנו. יצאה לנו הנשמה עד שהוא היה מוכן. לא תיארנו לעצמנו שמשעות אחר הצהריים ניאלץ לסגור את כל החלונות. האוויר של המזגן מייבש את הילדות שלי, אבל אין ברירה. אני מסתכלת על הפנים שלהן וחושבת, אם אפתח חלון אני נותנת לסרטן להגיע אליהן. האוויר פה מורעל".

לא שמתם לב לזה, לפני שעברתם?

"לקח זמן עד שנפל האסימון. ברגע שזה קרה, אי-אפשר היה להתעלם מזה. הריח ממש חזק, בעיקר בלילה. השילוב של פסולת ביתית, פסולת בניין, גזם וניילונים מחממות של חקלאים יוצר אפקט מזעזע. אנשים פה כבר התייאשו מהאפשרות לחיות אחרת. אומרים לי, 'התרגלנו למזגן, אין לנו ילדים קטנים שצריך לצאת איתם לגינה'. הם כבר לא מרשים לעצמם לאכול אבטיח בגינה שלהם".

שקלתם לעזוב את היישוב?

"למה שאעזוב? עשיתי צבא, עבדתי תמיד, אף פעם לא ביקשתי מהמדינה כלום. אחרי כל-כך הרבה דירות שכורות, הצלחתי סוף-סוף להקים בית. למה שאוותר עליו בגלל שאנשים חוסכים לעצמם כסף לפינוי אשפה? כשבניתי בית הכריחו אותי לשלם על פינוי הפסולת. 800 שקל למכולה. העסקים הקטנים ששורפים פסולת במקום לפנות אותה בצורה מסודרת חוסכים ככה עשרות אלפי שקלים בשנה, ואף אחד לא אומר להם כלום".

בג'לג'וליה גם סובלים מזה, ניסית לדבר איתם?

"נפגשתי עם ראש המועצה ג'אבר ג'אבר והרגשתי שמורחים אותי. מישהו אמר בערבית, 'מה היא באה לבלבל לנו את המוח על שריפות. יש לנו מספיק בעיות משלנו'. ראש המועצה אמר, 'כשיש שריפה אני קורא לתברואן שלי שייתן קנס'. שאלתי את התברואן, כמה קנסות נתת בשנתיים האחרונות, והוא אמר, 'לא נתתי. אני קורא למשרד להגנת הסביבה, שהם ייתנו'".

והם נותנים?

"הקנסות האלה לא משמעותיים בהשוואה לחיסכון מהמסים ומההיטלים שמשלם מי שמפנה פסולת כמו שצריך. ואם הם פותחים בהליך פלילי, הוא נמשך שנים. וכל הזמן הזה השריפות נמשכות. אמרתי לג'אבר, 'אתם חייבים לתת קנסות שירתיעו את האנשים. ככה הפסיקו את המנהג של יריות באוויר בחתונות. הבעיה היא שהפקח קונס למעשה את החמולה שלו".

כשמקום אחד נסגר וגודר בעקבות לחצים שהפעילו א' ותושבים נוספים, קמו אחרים תחתיו. היום המוקדים הם הוואדי ואזור התעשייה, קודם לכן הייתה זו תחנת מעבר לפינוי פסולת - מזבלה קטנה שנועדה לשמש לפגרים של בעלי חיים או לפסולת בניין ביתית. "אין למועצה כסף לפנות אותה משם למטמנה מסודרת כמו חירייה", מסבירה א'. "ומישהו אלמוני, לא ידוע לכאורה, מצית את הזבל מדי יום. במועצה טענו שאלה עבריינים. אבל למה שעבריינים ישרפו אשפה? אלא אם כן מישהו משלם להם על זה".

יוסף ערבאח, מנכ"ל מועצת ג'לג'וליה: "מאיפה לי לדעת מי שורף? זה גם לא תפקידנו, מאז שהשריפות עברו משטח השיפוט שלנו לזה של המועצה דרום השרון. כשזה קרה אצלנו, הזמנו כיבוי אש על חשבוננו, וקראנו לפקח של איגוד הערים, אבל הוא אחראי על כל המשולש הדרומי ולא תמיד יכול להגיע".

מה לגבי חוקי עזר שיגבירו את האכיפה?

"בואי נדבר תכלס. רוב השורפים הם שב"חים (שוהים בלתי חוקיים, ח' ש') שבאים עם כרכרה ועם חמור ומחפשים אלטע זאכן בזבל. לפעמים קל להם יותר לשרוף כדי להגיע למתכות. באים יומיים אחרי, כשהאש קצת נרגעת, ולוקחים. אני לא מג"ב שיכול למנוע מהם להיכנס, ובטח שאין לי כסף לאכיפה. אנחנו עדיין מנסים להשיג מימון ממשלתי לפינוי הרי הזבל שנשארו בתחנת המעבר".

ראש מועצת דרום השרון, מוטי דלג'ו, לא מבין על מה אני מדברת: "יכול להיות שפעם נשלח איזה מכתב לג'לג'וליה בנושא. אני לא מכיר שריפות על בסיס קבוע באזור".

בנירית טוענים שמרגישים בהן כמעט מדי ערב.

דלג'ו מתעצבן: "אז תשלחי לי פקס עם הפרטים. אני לא מכיר דברים כאלה".

את א' זה לא מפתיע: "האחראי על התברואה במועצה אמר לי, 'מה את רוצה. את חיה במזרח התיכון. את חושבת שמישהו ילך לריב עם ג'לג'וליה? אין פה שום זיהום אוויר'. אני לא מבינה, למה אף אחד לא לוקח אחריות על האוויר שאנחנו נושמים פה?".

 פצצת עשן / צלם: אילן ויונתן קירשנבאום

זיהום אוויר במקום איכות חיים

מקרה נירית-ג'לג'וליה שתואר כאן בפירוט ממחיש היטב תופעה שכיחה למדי. שריפות פיראטיות של פסולת, במטרה לחמוק מהתשלום הכרוך בפינוי מסודר של האשפה, מאפיינות רשויות מקומיות גירעוניות, לצד חקלאים ובעלי עסקים זעירים. מי שביקש איכות חיים הרחק מהעיר, גילה כי הסביבה הכפרית מייצרת זיהום אוויר מסוכן הרבה יותר. משיחות שערכנו עם תושבים בראש העין, בצורן, בצור יגאל, במזכרת בתיה ובמכבים-רעות עולה שהבעיה קיימת גם ביישובים החקלאיים הסמוכים אליהם. הנזק הפוטנציאלי לבריאות עצום.

 פצצת עשן / צלם: אילן ויונתן קירשנבאום

ליאורה אמיתי, מנהלת שותפה בעמותת "אזרחים למען הסביבה בגליל", הציגה לפני שנה בפני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת סדרת מחקרים מרחבי העולם שתיארו קשר חד-משמעי בין שריפת פסולת לבין תחלואה במבוגרים ובילדים שהתגוררו בסמוך. הדיאוקסינים שנפלטים בשריפה כזו מוכרים כחומר מסרטן, שפוגע גם במערכת הרבייה ובעוברים. חשיפה לטווח הארוך פוגעת גם במערכת החיסון ובמערכת העצבים. אחד המחקרים מצא קשר מובהק בין שריפת אשפה ביתית לסרטן שד. אחר קשר את הכימיקלים הנגרמים משריפה לא מבוקרת ללוקמיה.

אמיתי תיארה בדיון תמונת מצב עגומה: "מדובר במאות ובאלפי טונות של פסולת שכוללת חומרים כמו אסבסט, פלסטיק, גומי, שאריות חומרי הדברה ותרופות. קוקטייל של חומרים מסוכנים. מעבר לפגיעה הקשה מן האוויר, נוצר זיהום מקורות מים וקרקע, כי החומרים מחלחלים למי התהום".

"הבוקר נסעתי בבקעת בית הכרם", שיתפה אמיתי את הנוכחים, "והיה מצב של אינברסיה. האוויר עם כל הגזים הרעילים האלה פשוט עמד. מדובר בנזק הרבה יותר חמור מכל נזק שגורם מפעל תעשייתי, כי זה עשן שיוצא לשמיים בלי שום פילטר. פטריות עשן באזורים מסוימים בארץ הן מצב די שגרתי. מאוד קשה לכבות פסולת כשהיא נשרפת, כי המים רק מלבים את האש. צילמתי אתר פסולת שהמשיך לבעור בדצמבר, בעיצומו של הגשם, אחרי שכבר כובה במים ובאמצעים נוספים".

גם א' מתוסכלת מהתבערה: "כשמתקשרים למכבי האש, הם מתחקרים אותך שעה אם השטח פרטי, ואם העשן שחור או לבן, ובסוף אומרים, 'אם נכבה את האש עם מים, יהיה רק יותר עשן', ולא באים".

"הרים של זבל, אי-אפשר לכבות במים, אלא לכסות בחול", מאשר פיני בסט, קצין הדרכה וחוקר שריפות מטעם מכבי האש. "ולנו, בניגוד לרשות מקומית, אין טרקטורים ושופלים בשביל זה".

בגלל זה אתם לא תמיד מגיעים?

"אין דבר כזה. אנחנו תמיד באים כדי לבדוק שאין סיכוי שהאש תגלוש. במקרים שאין סכנת התפשטות, ולפי הפרמטרים שלנו גם אין סיכוי לכבות, אנחנו נותנים לחומר להתכלות, גם אם זה לוקח כמה ימים".

בעיקר כאשר ממילא מדובר בחובות אבודים. אף אחד לא ישלם לכם על הכיבוי.

"יש דרכים לאתר מי הבעלים של הקרקע, וכמלכ"ר, אנחנו לא פועלים בשביל הכסף. אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק. כשהבחנו שהרבה משריפות פסולת מתחילות לפני כניסת השבת, כי אז אין פקחים של המשטרה הירוקה, והערימות בוערות כל סוף השבוע, דיברנו עם המשטרה הירוקה שתגיע גם בימי שישי".

"הרשויות בורחות מאחריות"

עד כמה אפקטיבית פעילות המשטרה הירוקה שמפעיל המשרד להגנת הסביבה? בדוח מבקר המדינה מ-2007 נכתב כי "המשרד להגנת הסביבה משקיע מאמצים ואמצעים רבים במערך האכיפה והגבייה, אך הישגיו בכל בקשור לניהול תיקי חקירה בזמן סביר ולגביית קנסות ירודים מאוד; מה שהופך את שרשרת הפעולות הנעשות במשטרה הירוקה ובשאר אגפי המשרד לפעולות סרק". נראה שביישובים הסמוכים לשריפות מוכנים לחתום על האבחנה הזאת גם היום.

"נסי להתקשר למשטרה הירוקה אחרי השעה ארבע - אין עם מי לדבר", אומרת י' מראש העין שסובלת מהשריפות בכפר קאסם. "הם מכירים מצוין את הבעיה. כשהראינו להם תמונות עם עשן שחור, הם ישר אמרו, 'אה, זה מהצמיגים', את המתכות שורפים בלילה, זה עשן מסוג אחר. הבעיה היא שיש להם כוח אדם מצומצם, ויותר מזה - בתי המשפט מייאשים אותם.

"אמיר לוין, מפקד המשטרה הירוקה, אמר לנו בפגישה, 'אני הולך, חוטף מכות, מסתכן עם האנשים שלי, בא לבית המשפט והשופטים עושים ממני צחוק. אומרים לי, 'תוכיח שהבן אדם הצית את הגפרור'.

"יש קבלנים שתמורת 3,000 שקלים ליום עוברים עם משאית בכל הארץ, אוספים פסולת. שופכים אותה באזור פתוח, מבעירים בתוך עשרים שניות ובורחים. אם אין לי צילום של מספר הרכב בדיוק כשהוא שופך אשפה, ומישהו מצית אותה מגפרור, אני עובד לחינם".

"לגבי בתי המשפט אני לא מוכן להגיב", משיב לוין לפניית G. "מה שכן, הרשויות המוניציפליות יכולות לעשות יותר, אבל בורחות מאחריות. לצערי, את רוב המפקחים ברשויות מעניין יותר לעשות כסף מדוחות חניה מאשר להתמודד עם השריפות".

ומה אתם עושים?

"העמדה לדין פלילי שיכולה להוביל להרשעה אישית של ראש המועצה. יש גם קנסות עד 8,000 שקל".

זה משתלם יותר מלשלם על הפינוי, מה גם שלוקח זמן עד שתופסים אותך.

"אבל זה קורה. ב-2009 תפסתי קרוב ל-120-130 כלי רכב שהובילו פסולת להצתה. בשנים האחרונות סגרנו מאות אתרים פיראטיים. זה לא אומר שלא קמו אחרים. אין כאן הוקוס-פוקוס, צריך להיות בשטח. תושבים מרימים אליי טלפון באחת-שתיים בלילה וכועסים שאני לא בא. מה אני כבר יכול לעשות בשלב הזה? לתפוס רק את האש והעשן. בתל אביב יש לעירייה 320 פקחים. בחיפה 120 ובטבריה שבעים. אני מתבייש להגיד לך כמה לי יש".

אל תתבייש.

"אם נספור את כל פקחי הירוקה ברחבי הארץ, לא נגיע לחמישים. ואני צריך לתפוס על חם, להביא ראיה מוצקה. במקרים מסוימים, כשיש מתח גדול, השב"כ לא מאשר לנו להיכנס לחלק מהיישובים הערביים. אני ועוד מספר מצומצם של פקחים נכנסים גם אז, אם צריך. אנחנו עובדים קשה לפי מידעים סמויים וגלויים, וכואב לי שמפתחים כלפינו כעס נוראי".

"צווי הניקוי הם כמו אקמול"

קל להתרגז על המשטרה הירוקה או להאשים את הרשות המקומית הכושלת, אבל ברוך קומפנו, מנהל אגף קיימות וסביבה במועצה האזורית משגב, מאמין שכדי לעקור את הבעיה מן השורש צריך לגייס משרדים חזקים יותר, כמו הפנים והאוצר,שמסרבים לקחת אחריות על המצב. "המדינה אומרת שהרשויות ישברו את הראש לבד, אבל אין להן סיכוי", הוא אומר. "הרבה רשויות בצפון, לצערי כמעט כולן ערביות או דרוזיות, הן במצב כלכלי קשה שלא מאפשר להן לתפקד. מועצות שנמצאות בחובות, הרבה לפני שהן מפסיקות לשלם משכורות לעובדים, מפסיקות לטפל בפסולת ובביוב. זו מציאות של עולם שלישי, מה שקורה שם, וסובלים ממנה אזרחים שמשלמים ארנונה וזכאים לקבל איכות סביבה ראויה. אבל הרשויות הגירעוניות בפירוש אומרות: אל תצפו מאיתנו לכלום".

ולמה שנצפה ממשרד הפנים?

"כי האגף המוניציפלי במשרד הפנים אחראי על תפקוד הרשויות, ומתוקף זה גם על פינוי הפסולת, מה שמוגדר כשירות מוניציפלי. זו לא אחריותו של המשרד להגנת הסביבה לפנות את הפסולת. למעשה, הוא האחרון שצריך לבוא אליו בטענות. אין משמעות לאכיפה אצל רשות עם חובות של מיליוני שקלים. הקנסות בטח לא עושים עליה רושם".

דוברת משרד הפנים, אפרת אורבך: "תפקיד המשרד הוא להוות רגולטור לשלטון המקומי, ולא לנהל את הרשויות. הוא אחראי על הבראת הרשות בתחום הכספי בלבד, ואינו יכול לחייב אותה לדאוג לאיכות הסביבה או לבחור את סדר העדיפויות שבו היא רוצה להשקיע".

"זו תשובה מתחמקת", מגיב קומפנו. "חלק מהרשויות מנוהלות באופן לא תקין, ומשרד הפנים מניח לתושביהן לסבול. הוא טוען בעצם שאין משרד ממשלתי שאחראי על איסוף הפסולת במדינה, ומנער חוצנו מהאחריות שיש לו. גם משרד האוצר מתעלם מהבעיה. הוא לא מבין שלתקן אותה אחר כך יעלה הרבה יותר".

מה זה אומר? המשרד להגנת הסביבה רשאי להוציא לרשות המקומית צו ניקוי שמורה לה לנקות את המפגע. אם היא אינה מבצעת את הצו, נכנס המשרד לפעולה, ובהשקעה של מאות אלפי שקלים, ולעתים אפילו מיליונים, מנקה את האזור. את הכסף הוא מקבל ממשרד הפנים, על חשבון התקציב המיועד לרשות. הצרה היא שכשמדובר ברשות עתירת חובות, רשימת הנושים הקודמת למשרד להגנת הסביבה היא ארוכה. וזו אינה הבעיה היחידה.

"צווי הניקוי הם כמו אקמול, שעוזר לשנה-שנתיים, עד שהמפגע חוזר על עצמו בצורה יותר חמורה", מספרת ג'מילה הרדל-ואכים, מנכ"לית משותפת בעמותת אזרחים למען הסביבה בגליל. "הם גם פוגעים באזרח הקטן שמשלם מסים, כי הכסף נלקח מתקציב הרשות שמיועד לפיתוח ולחינוך.

קומפנו, כמו הרדל-ואכים, מאמין שחינוך והסברה יכולים להשפיע: "במג'דל כרום, שסובלת ממיסוך עשן, לתושבים נמאס. מתחילה לחלחל אצלם המודעות שאפשר לחיות טוב יותר; שמעבר לשיקול החמולתי יש עוד שיקולים לבחירת מועצה. אבל זה לוקח זמן".

במשגב המודעות ודאי יותר גדולה. זה משפיע על ההגירה ליישובי המועצה?

"עדיין עומדים בתור להתקבל. אנשים במשגב אומרים לי, אנחנו מקפידים כל-כך על מיחזור, ותראה למטה איך שורפים מפסולת. העשן הזה עם הדאוקסינים והחומרים המסרטנים נספג במזון שגדל באזור. לא הייתי ממליץ לקנות שמן זית בכביש 85, וגם לא תאנים".

צריבה בגרון, שיעול טורדני

מה עוד אפשר לעשות? הנה כמה דרכים שהנמיכו את גובה הלהבות. לפני שלושה חודשים נפגשו בביתו של ח"כ איתן כבל מראש העין, ראש עיריית כפר קאסם נאדר סרסור וי', תושבת העיר ופעילה מרכזית במאבק בשריפות. "הייתה פגישה טובה", מספרת י', שדרבנה את כבל להצטרף למאבק. "זה לא שהשריפות נעלמו מאז, אבל מספרן פחת. סרסור אמר לי, 'אני דוקטור לכימיה, אני מבין את הסיכון, נתתי קנס 7,000 שקל לבן דוד שלי, על כזה דבר. אבל חשוב לי שתבואו לדבר עם התושבים ותגידו כמה אתם סובלים'. אם נגיד שלא נבוא לקנות אצלם בשר וחומוס, ולא נמלא אצלם דלק כמו שאנחנו עושים היום, זה יכול לעזור. כי זה יראה שיש עליו לחץ אמיתי לפעול".

והלכתם?

"עדיין לא. נראה שהוא מפעיל מהלכים גם בלעדינו (סרסור סירב להגיב לפניית G). עדיין רואים ענני עשן על כביש 5, אבל יש הקלה. זה מצב מטורף, אבל המטרה שלי בחיים היא לפתוח את דלת הבית ולהריח את הפריחה ואת העצים שבגינה, במקום את הפלסטיק השרוף שמקבל את פניי כשאני חוזרת מהעבודה. לימדתי את הבן שלי לרכוב על אופניים, ופתאום הגיע גל הריח. אמרתי לו, 'מהר פנימה'. אני לא מרשה לו לאכול מעצי הפרי שגדלים אצלנו בחצר, בגלל הרעלים שבאוויר".

זה השפיע על הבריאות שלכם?

"הבן שלי היה בן שמונה חודשים כשעברנו לפה, ובגיל שנתיים הוא התחיל להשתעל. הבת נולדה פה, ואחרי חודש התחילה להשתעל. להגיד בוודאות שזה קשור? אני לא יודעת".

אילן קירשנבאום מצורן נחרץ יותר: "יש לי שכנה, שכשיש שריפה היא נזקקת לאינהלציה. זה נראה לך נורמלי? החקלאים שולחים את התאילנדי לשרוף את הזבל, ואנחנו חיים בסיוט - צריבה חזקה בגרון ובעיניים, שיעול ממושך וטורדני, וזה רק הנזק בטווח בקצר".

מה עם הפקח מטעם המועצה?

"אני מעריך את העבודה שלו, אבל זה לא מספיק. יש שמועות שהוא חטף מכות מחקלאים ולכן חושש מעימותים. פעם יצאנו איתו לסיור, דהרנו לכיוון השריפה, וראינו מישהו במקום. הוא אמר לפקח, 'בדואים היו פה ושרפו', והפקח אמר בסדר. היה ברור לנו שזה אחד החקלאים, אבל הפקח לא רצה להתעמת איתו'".

בראשית 2009 נכנסו לתוקף הנחיות שאוסרות שריפת גזם חקלאי, למעט במקרים שבהם הוא נגוע במחלה או בטפילים שמחייבים את שריפתו, וגם אז הדבר טעון אישור של משרד החקלאות, שקובע מקום ומועד לשריפה בהתחשב במזג האוויר ובקרבה לבתי מגורים. אלא שלא פעם החקלאים ממהרים לשרוף ולקבל אישור בדיעבד, אם בכלל.

במחצית הראשונה של 2010 טיפלו מפקחי יחידת הפיצו"ח (פיקוח צומח וחי) במשרד בכשבעים אירועי שריפת גזם ברחבי הארץ, שאליהם הגיעו בעקבות תלונות שהוגשו או במסגרת ביקורות יזומות. מספר השריפות, מן הסתם, היה גדול יותר. לפי נתוני משרד החקלאות, עשרים אירועים הצדיקו פתיחה של הליכים משפטיים. בשלושה מהם כבר הושגה הרשעה.

"בניגוד למשטרה הירוקה", אומר קירשנבאום. "יחידת הפיצו"ח דווקא עושה את העבודה. הבעיה היא במוקד שלה, שמסרב לקבל קריאות כשהוא מגלה שיחד עם הגזם מועלה באש גם ניילון. לנשום אוויר אחרי שריפת הניילונים מהחממות זה לא חוויה נעימה. הם גם מתלקחים שוב ושוב. יש מקומות שבהם, גם שנתיים אחרי ששרפו שם ניילון, לא צומח כלום. מועצת לב השרון עשתה פעולת הסברה טובה, אבל זה עדיין לא ממוגר. גם באנגליה סבלו מאותה תופעה, ואחרי תביעה ייצוגית נגד כמה חקלאים זה נפסק. אולי גם אנחנו צריכים לעבור למישור המשפטי".

דוברת המועצה בתגובה: "בעקבות עבודה מאומצת שכללה הסברה, הרתעה, הגשת שישה דוחות לחקלאים ופנייה למשטרה - המועצה פינתה, בשיתוף היישוב, את הפסולת החקלאית, והגיעה להסדר עם קבלן שיאסוף את הניילונים, ללא תשלום. המפקח מטעמנו לא חושש להתעמת עם החקלאים. בכל קריאה שהייתה, בלי קשר לשעה, הוא הגיע למקום. אלא שצורן גובל ביישובים נוספים, ובהם קלנסוואה, שאינם שייכים למועצה, וגם בהם מתבצעות שריפות. כלפיהם אין לו יכולת להפעיל סמכות".

הצבא דווקא עושה את העבודה

באופן מפתיע, הצלחות נרשמות דווקא מעבר לקו הירוק, היכן שלכאורה האכיפה הישראלית מוגבלת. מתברר שדווקא הצבא והמינהל האזרחי מצליחים, בדרכם הפחות מעודנת, להביא לסיום מהיר של המפגע.

בכוכב יאיר ובצור יגאל סבלו משריפות משני עברי הקו הירוק. אלה שבשטחים טופלו טוב ומהר יותר מאשר השריפות מכיוון טירה וטייבה. ראש מועצת כוכב יאיר-צור יגאל, יעקב ממן: "יש לנו שיתוף פעולה מצוין עם מח"ט שומרון. בזכותו הצבא נכנס עם כלים כבדים למזבלה וסוגר אותה עם סלעים. לא תמיד זה פשוט, לפעמים הגזים שנוצרים מתחילים בעירה פנימית שלא נגמרת, וצריך להכניס את המשרד להגנת הסביבה כדי שיקדח חורים ויספק חומרים שיכבו את האש".

כמה זמן זה נמשך?

"בטירה הייתה מזבלה פיראטית של חומרי בניין, שבערה במשך שנה בעירה איטית פנימית. באוגוסט הייתה לי פגישה עם השר להגנת הסביבה גלעד ארדן. הוא עדיין מחפש תקציב כדי לאטום אותה. משהו כמו מיליון שקל. עזבי לאטום, רק להוציא צו סגירה שיאפשר למשרד להגנת הסביבה להיכנס לכזה מקום לוקח זמן. בית המשפט לא נותן צו בקלות, כשלא יודעים מי הבעלים של הקרקע. מובן שאפשר להפקיע אותה, אבל חוששים לפתוח עוד חזית במלחמות יהודים וערבים, ובינתיים המפגע נמשך. אפשר לסכם את כל התופעה הזו בשתי מילים - איבוד שליטה".