פרויקט מיוחד: 10 פסקי הדין הבולטים של העליון בשנה החולפת

החמרת עונשו של השוטר היורה שחר מזרחי או מניעת הפרטת בתי-הסוהר; זכות האנונימיות של הטוקבקיסטים או חובות הגילוי והשקיפות בדיני ני"ע - מי כבש את ראש הדירוג?

רבים מגדירים את את שנת המשפט תש"ע כשנה אפרורית. פסק דינה המונומנטלי של הנשיאה דורית ביניש בעניין הפרטת בתי-הסוהר בישראל היה חריג בנוף פסקי הדין שיצאו תחת ידי שופטי בית המשפט העליון. אלה היו קצרים יחסית, ענייניים, יבשים-משהו.

גם הרעננות וה"פלפל" שהכניס, אי-פה אי-שם, שופט העליון החדש, יצחק עמית, לא שינו את רוחם של הדברים. גם לא הוויכוח שהתעורר בין נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, לבין השופט המכהן, יורם דנציגר. ימי עידן הנשיא ברק נראים רחוקים, והתשובה לשאלה אם טוב שכך, אם לאו, נתונה לשיפוטו של כל אחד ואחד.

על רקע האפרוריות המשפטית היחסית הזו בלטו מספר פסקי דין, מספר פרשות, שהסעירו את המדינה. לא ההלכות המשפטיות יצרו בדרך-כלל את ההמולה - אלא תוצאותיהן.

ובבוא אדם לסכם שנה, לבחור את פסקי הדין הבולטים, החשובים, המעניינים, הוא פוסח על הסעיפים. שאלות של משפט ושל ציבוריות משמשות בשיקוליו בערבוביה. פסקי דין מלכתחילה אינם עניין לדירוג. את אלה יש לקרוא כל אחד כשלעצמו - כל פסק דין והתרומה שלו למשפט ולחברה.

אלא שנראה כי בימים של סיכום ושל חשבון נפש, לא ניתן להתחמק מן הדירוג. מן "המצעד השנתי". כך גם בנוגע לפסקי דינו של בית המשפט העליון.

"גלובס" ניסה לדרג את פסקי הדין של בית המשפט העליון, תוך שקלול (בלתי אפשרי כמעט) של חשיבותם המשפטית והציבורית. בדירוג, שיובא למטה מכאן, יש להביט תוך הבאה בחשבון של הדברים שנאמרו לעיל. בהסתייגות. יש לראות בו ניסיון לסכם שנה באופן תמציתי וממצה ככל האפשר. הדירוג הוא על דעתו של "גלובס" בלבד.

במקום ה-10: מיהו יהודי?

לצורך חוק השבות, יכול יהודי לחזור בו מהיותו בן דת אחרת, וזאת בהתבסס על המשפט העברי (בג"ץ 10226/08 - השופט ניל הנדל, בהסכמת השופטים אליקים רובינשטיין וחנן מלצר).

* הסיבה לדירוג:

סוגיית "מיהו יהודי" מלווה את המשפט הישראלי מזה עשרות בשנים (ראה פרשת שליט). הקושי במתן מענה לשאלה זו נעוץ בין היתר במרקם היחסים העדין שבין "השלטון החילוני" לבין הממסד הדתי, בין המדינה לבין ההלכה. נחוצה מידה לא מבוטלת של אומץ ושל נחרצות לבוא בין אלה ולהכריע כפי שהוכרע.

במקום ה-9: אנשי החוק לא מעל החוק

לא זו בלבד שבית המשפט העליון דחה את ערעורו של השוטר שחר מזרחי, אשר הורשע בהריגתו של גנב רכב שניסה להימלט, לאחר שירה בראשו מ"טווח אפס" - אלא שהוא הכפיל את העונש שנגזר עליו על-ידי בית המשפט המחוזי, מ-15 ל-30 חודשי מאסר (ע"פ 8133/09 - הנשיאה דורית ביניש בהסכמת השופטים אשר גרוניס ומרים נאור).

* הסיבה לדירוג:

בפסק הדין שיגרה הנשיאה מסר תקיף, שתמציתו קדושת חייו של אדם באשר הוא אדם (ואף אם הוא גנב רכב נאלח). בעקבותיו יפנימו גם אנשי החוק את זאת שאל להם להקל ראש בהוראות הפתיחה באש, וזאת בכל תנאי ובכל הנסיבות. פסק הדין גרר אחריו תגובות קיצוניות, לרבות של לובשי מדים בכירים, אשר לא היססו להתייצב לצדו של השוטר היורה ואל מול בית המשפט העליון. ימים יגידו מה תהיה השפעת הפרשה, על כל היבטיה, על התנהלותם של השוטרים.

במקום ה-8: פושט-רגל עם נושה אחד

אדם החייב סכום כסף לנושה אחד בלבד יוכל להיות מוכרז, על-פי בקשתו-שלו, כפושט-רגל, ובהמשך אף לזכות בהפטר, וזאת בכפוף לקיומם של תנאים שונים, אשר העיקרי שבהם הוא קיומו של תום-לב אצל החייב (ע"א 9782/05 - השופט אשר גרוניס, בהסכמת השופטים אסתר חיות ויוסף אלון).

* הסיבה לדירוג:

משך שנים נהג הדין, שלפיו חייב יוכל להיות מוכרז לבקשתו כפושט-רגל בתנאי שהוא חב לשני נושים או יותר. דיני פשיטת-רגל דאגו יותר לאינטרס הנושים מאשר לאינטרס החייב. שינויו של דין זה, אשר זכה לחיזוק נכבד של בית המשפט העליון, מדגיש שינוי מגמה מבורך, ושימת דגש נכבד על התכלית לאפשר לחייב, שנקלע לקשיים כלכליים ושאינו יכול לפרוע את חובותיו, לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים.

במקום ה-7: שטח הדירה "נטו"

המונח "שטח ברוטו", שאותו נוהגים קבלנים להציג כשטח הדירה הנמכרת על-ידיהם, אינו נהיר לרוכש הדירה הטיפוסי. זה אינו מעלה בדעתו כי המונח כולל גם חלק יחסי בחדר המדרגות ואף בפיר המעלית. לפיכך יש במונח זה כדי להטעות את רוכש הדירה ההדיוט. לפיכך, כשלהסכם המכר אין מצורף מסמך ממנו ניתן ללמוד בנקל אודות שטח הדירה "נטו", יש לראות את הפרוספקט, שהוצג על-ידי הקבלן עוד לפני כריתת הסכם המכר, כמחייב (ע"א 8949/07 - השופט יצחק עמית, בהסכמת השופטים אליקים רובינשטיין ועוזי פוגלמן).

* הסיבה לדירוג:

מדי יום נמכרות על-ידי קבלנים דירות חדשות "על הנייר". מדי יום נתקלים רוכשי דירות תמימים בדיוק בבעיה זו, שלפיה בסופו של דבר נמסרת לידיהם דירה, ששטחה שונה בתכלית מזה שאותו הם סברו כי רכשו. אלה שיוועו לפסק דין שיבהיר את הדברים אחת ולתמיד, והשפעתו אמורה לבוא לידי ביטוי מדי יום ביומו. פסק דין זה הנו בין הראשונים שיצאו תחת ידיו של השופט יצחק עמית כשופט עליון (ובו אזכר עמית מטבע לשון, שטבעו "הגשש החיוור" - "היה מנוע?").

במקום ה-6: זה הכול או כלום

בשנת 2005 יצאה הלכה חדשנית, אפילו מהפכנית, תחת ידי בית המשפט העליון. ההלכה קראה תיגר על הכלל המשפטי הבסיסי, הישן נושן, של "הכול או לא כלום", היינו, שגם את התקיימותה של עילת הרשלנות יש להוכיח במשפט במאזן הסתברויות (51%), שאחרת תידחה התביעה בגינה. העליון פסק שם פיצויים בשיעור 20% מהנזק, למרות שלא הוכח, ברמה הרגילה והנדרשת, כי יש להטיל על הנתבעים אחריות בגין רשלנותם. בדיון הנוסף התהפכה ההלכה, והעליון חזר להקפיד על כללי ההוכחה הרגילים. ובכל זאת נותר פתח לחריגה מכך, וזאת במקרים בהם קיים קושי חוזר ונשנה להוכיח את הקשר הסיבתי שבין הרשלנות לבין הנזק (דנ"א 4693/05 - דעת הרוב של הנשיאה דורית ביניש, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופטים אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי ואשר גרוניס, מול דעת המיעוט של השופטים מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן).

* הסיבה לדירוג:

בנוגע לפסק דין זה יש להסביר מדוע הוא זכה "רק" למקום השישי. מאליו מובן שלו ההלכה היתה נותרת על כנה - היינו, בדיון הנוסף היתה החריגה מכלל ה"הכול או לא כלום", לעבר הפסיקה היחסית בהתאם למידת ההוכחה, זוכה לחיזוק משמעותי - היה פסק הדין זוכה לדירוג גבוה יותר. ובכל זאת, חשיבותו נובעת מהותרתו של פתח לפסיקה יחסית (כלומר לא "הכול או לא כלום") במקרים שהוגדרו בו.

במקום ה-5: הערכת "השווי ההוגן"

שאלה שזכתה לפסיקות שונות ומגוונות של בתי המשפט המחוזיים: כיצד יעריך בית המשפט, בהעניקו את סעד ההערכה למי שהיה ניצע בהצעת רכש מלאה, את השווי ההוגן של התמורה ששולמה עבור המניות שנרכשו בהצעה? נקבע כי ערכן של המניות ייבחן על-פי שוויה הפנימי של החברה כעסק חי, וזאת בהתאם לשיטה המעריכה את שווי החברה על-פי רווחיה, כפי שהם צפויים בעתיד, מהוונים לערכם הנוכחי, והכול נכון למועד הצעת הרכש. כאשר קיימת אינדיקציה חזקה לכך שהשווי שהוצע הוגן, כי אז לא ייעשה שימוש בשיטה זו (ע"א 10406/06 - השופט יורם דנציגר בהסכמת השופט אליקים רובינשטיין, מול דעתו החולקת של המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין).

* הסיבה לדירוג:

בשאלה לא פשוטה זו מתחבטים בתי משפט רבים ברחבי העולם. הטעם לכך נעוץ בעובדה שלגישות השונות בנוגע לדרך הראויה להעריך את השווי ההוגן יש תימוכין בהיגיון העסקי ובאסכולות החשבונאיות השונות. השאלה עולה, בחלק הארי של המקרים, במסגרת תביעה ייצוגית שמוגשת בשמה של קבוצת בעלי מניות, החשים מקופחים מתוצאותיה של רכישת מניותיהם במסגרת הצעת רכש מלאה. מזה שנים יצאו תחת ידי בתי המשפט המחוזיים בישראל החלטות שסתרו זו את זו. כל שופט וגישתו. "זיג זג" של החלטות. הצורך בייסוד הלכה בשאלה זו זעק לשמיים, וטוב שזו אכן נוסדה. לכאן או לכאן.

במקום ה-4: ימי הקפה והביסקוויטים נגמרו

בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של המדינה על זיכויים של חברת השקעות דיסקונט, מנהלה דב תדמור ונושאי משרה בה מעבירות על חוק ניירות ערך. נקבע כי הם הפרו את החובה לכלול בדו"חות את כל הפרטים המהותיים לתאגיד המדווח, וזאת תוך צפייה קרובה לוודאי כי המשקיע הסביר יוטעה בגין הדו"חות החסרים. פסק הדין מתווה קווים לדמותו של הבריח התיכון בדיני ניירות ערך: עיקרון הגילוי הנאות. תאגיד שניירות הערך שלו נסחרים על-ידי הציבור, חייב בדיווח מקיף אודות ענייניו הפיננסיים. הדיווח יכלול את כל המידע הנחוץ למשקיע הסביר לשם קבלת החלטותיו. במסגרת הדיווח יש לכלול גם דו"חות כספיים של חברות הקשורות לאותו תאגיד, וזאת גם כאשר מדובר בחברות פרטיות שעליהן אין מוטלת חובת דיווח עצמאית (רע"פ 11476/04 - השופטת אילה פרוקצ'יה בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ודוד חשין).

* הסיבה לדירוג:

אנו מצויים בעיצומו של עידן שבו אחריותם של נושאי משרה בחברות ציבוריות הולכת ומתרחבת. הדירקטורים בחברות כבר אינם בגדר "עציץ שבא להציץ". היה מי שהתבטא ואמר כי "ימי הקפה והביסקוויטים נגמרו". אנו מצויים גם בעיצומו של עידן השקיפות: לא עוד "בחדרי חדרים". לא עוד "בשושו". פסק הדין מביא לידי ביטוי את כל אלה. הוא מדגיש אף את הצורך באכיפה קפדנית ומחמירה של חובת הגילוי בדיני ניירות ערך.

במקום ה-3: הזכות לאנונימיות ברשת

נקבע: בדין הישראלי לא קיימת מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה על חשיפת זהותו של גולש אנונימי באינטרנט. אין להמציא מסגרת שכזו באמצעות "חקיקה שיפוטית". הזכות לאנונימיות היא זכות בעלת מעמד חוקתי, ובהיעדר הסדר חקיקתי המאפשר פגיעה בה, ברירת המחדל היא שאין אפשרות ליתן סעד של חשיפה (רע"א 4447/07 - המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, בהסכמת השופט יורם דנציגר, מול דעת המיעוט של השופט אליקים רובינשטיין).

* הסיבה לדירוג:

האינטרנט השתלט על חיינו. מדובר במקור מידע שאין שני לו ושערכו לא יסולא בפז. מנגד, האינטרנט מאפשר את ביצוען האנונימי של עוולות שונות, ובהן פרסום דברי לשון הרע חמורים ביותר. עד לפסק דינו של העליון נחלקו שופטי בתי המשפט הנמוכים יותר בשאלה מתי יורה בית המשפט על חשיפת פרטי הגולש האנונימי. לא היתה מחלוקת כי לבית המשפט יש סמכות לכך. ובא המשנה לנשיאה וחרץ לשבט את דינם של המוני הנפגעים מדברי לשון הרע החמורים והאנונימיים ברשת. זכותו של אדם לשם טוב ולכבוד הרכינה את ראשה אל מול זכות חוקתית חדשה: הזכות לאנונימיות ברשת. בפסק דין שיצא תחת ידי העליון זמן קצר לאחר מכן נקבע כי אין מניעה כמובן כי פרסומים באינטרנט המוציאים את דיבתו של אדם יקימו אחריות בגין עוולת לשון הרע, אלא שעל-פי הכלים המצויים כיום בידי בית המשפט, מלאכת איתור המפרסם-הנתבע מוטלת על שכמו של המבקש לתבוע (ע"א 1622/09).

במקום ה-2: הזכות להליך הוגן

בהרכב של 9 שופטים ביטל בית המשפט העליון הוראה בחוק הפלילי, שקבעה כי ניתן לקיים דיונים בהארכת מעצר של חשוד בעבירות ביטחון, שלא בנוכחותו. נקבע כי זכותו של נאשם להיות נוכח במשפטו היא מרכיב גרעיני של הזכות להליך הוגן, ועל כן היא זכות חוקתית, המוגנת לפי חוק יסוד. זכות זו אינה זכותו של הנאשם בלבד, אלא היא מבטאת אינטרס ציבורי כללי בכך שמערכת המשפט הפלילי תחרוץ גורלו של אדם במסגרת הליך הוגן, בו ניתנה לו הזדמנות מלאה להציג את הגנתו. זכות זו אינה מוחלטת, וניתן לפגוע בה בחוק המקיים את הוראות פסקת ההגבלה (בש"פ 8823/07 - הנשיאה דורית ביניש, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופטים אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי, אשר גרוניס, מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן.

* הסיבה לדירוג:

לא בכל יום, אף לא בכל יומיים, מבטל בית המשפט העליון הוראה שבחוק. פסק הדין מבטא שמירה קפדנית על זכויות היסוד, לרבות על אלה של נאשמים ועצורים. הוא מבטא אף את השמירה ההדוקה על האינטרס הציבורי של קיום הליך הוגן, שבו לא זו בלבד שהצדק נעשה - אלא שהוא אף נראה.

במקום ה-1: הפרטה מאחורי סורג ובריח

ברוב של 8 שופטים מול שופט אחד, נקבע כי התיקון לפקודת בתי-הסוהר, שנועד לאפשר את הקמתו של בית-סוהר שיופעל וינוהל על-ידי תאגיד פרטי - אינו חוקתי ולכן בטל ומבוטל. בפסק דין מרשים לא החמיצה הנשיאה ביניש סוגיה רלוונטית כלשהי, בדרכה לקבוע כי הסמכות לכלוא אסירים מאחורי סורג ובריח, ולשלול בכך את חירותם, היא אחת מסמכויותיה המובהקות של המדינה. עצם העברת סמכות זו לידי גורם פרטי גורמת לפגיעה בלתי מידתית בזכויות האדם של האסירים שאמורים להיכלא בבית-הסוהר הפרטי. כך, אף אם בפועל לא תחול הרעה כלשהי בתנאי המאסר שלהם בהשוואה לאסירים בבתי-הסוהר הציבוריים (בג"ץ 2605/05 - הנשיאה דורית ביניש, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופטים אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי, אשר גרוניס, מרים נאור, עדנה ארבל, סלים ג'ובראן ואסתר חיות).

* הסיבה לדירוג:

לצד זאת שמדובר במקרה בלתי נפוץ בעליל של ביטול הוראת חוק, ניכרת בפסק הדין חרדה אמיתית וכנה לשמירה על זכויות היסוד של אדם, באשר הוא אדם, וללא קשר לשאלת התרומה, החיובית או השלילית, שהוא תרם לחברה הישראלית. פסק הדין מקיף, ענייני וחסר פניות, ודומה שהוא רכש לעצמו, בכבוד רב ובקלות יתרה, את המקום הראשון בדירוג פסקי הדין של שנת תש"ע.

צרו איתנו קשר *5988