ארסן ונגר, אתה מעצבן אותי!

1. איכשהו יצא שרוב האנשים שממלאים בשנים האחרונות את הפונקציה של שותפים לשיחות ספורט בחיים שלי הם אוהדי ארסנל. אני ביטלתי בגיל יחסית צעיר את הקונספט של לאהוד קבוצה - שילוב של חרדה בסיסית מכל קולקטיב באשר הוא ומשיכה אינטנסיבית לגאונות של אינדיבידואלים - אבל ארסנל של ארסן ונגר היא הדבר הכי קרוב שיש לי לקבוצה אהודה בכדורגל, בעיקר משום המחויבות הפילוסופית של המנג'ר הצרפתי הפנטסטי לאסתטיקה. לכן חלק מהטקסט הזה ייכתב בשפה של אוהד. וזו עיקרה: ארסן ונגר, אתה מעצבן אותי.

ונגר מעצבן אותי כי כבר בשלב המאוד מוקדם של העונה שאנחנו נמצאים בו, ארסנל שוב נראית כמו ארסנל של שלוש השנים האחרונות. כלומר: פסבדו קבוצת צמרת. פותחת טוב את הליגה (מקום שני בפרמיירליג), זוהרת בצ'מפיונס (שישייה במחזור הראשון), מסורתית בגביע הליגה (1:4 על טוטנהאם), אבל ברגע המשמעותי הראשון (ההפסד של צ'לסי לסיטי) מתברר שיש לה אופק מבטיח כמו האופק הפוליטי של אהוד ברק. וכמו בשלוש השנים האחרונות, גם הפעם הכל מתחיל מהפריכות הפיזית של שחקני ארסנל.

 ססק פברגאס ונבחרת ספרד עלו על מסלול הניצחונות / צילום: רויטרס

ארסנל הפסידה אתמול (שבת) לווסט ברומיץ' (3-2) בלי ססק פברגאס, רובין ואן פרסי, תיאו וולקוט, קירן גיבס וניקלס בנדטנר הפצועים. אלה כמה מהשחקנים הכי טובים של ארסנל. ואלה שחקנים שכל עונה נפצעים: פברגאס החמיץ 33 משחקי ליגה בשלוש השנים האחרונות, וולקוט 44, ואן פרסי 55. פציעות זה אלמנט שהשיח הספורטיבי מעדיף לשייך למזל, אבל האמת הרבה יותר אכזרית: ספורטאי שנפצע שוב ושוב הוא ספורטאי חלש. מייקל ג'ורדן נפצע באמת פעם אחת (רגל שבורה בעונתו השנייה ב-NBA) בקריירה. רוג'ר פדרר שיחק 44 גראנד סלאמים רצופים. ברט פארב פתח ב-286 משחקים רצופים בפוטבול! בקצה השני של הסקאלה יש את קאקה, טרייסי מגריידי, דויד נלבנדיאן.

ונגר בוחר לגמרי במודע להמשיך להסתמך על שחקנים שחתמו קבע בקצה השלילי של הסקאלה. וזה יוצר אצלי דיסוננס עצבני שאני לא מצליח ליישב: איך יכול להיות שוונגר, מהאינטלקטואליים הפרקטיים הגדולים בזמננו, זר שהצליח לשנות ב-180 מעלות תרבות של מועדון ובמידה רבה של ליגה במדינה יהירה שמקל ארוך תקוע לה עמוק בתחת, מתנהג כמו מטומטם? כמה אפשר להשלות את עצמך שוולקוט יממש את הפוטנציאל, ש-ואן פרסי ייתן 30 גולים בעונה, שפברגאס יכול להוביל קבוצה לאליפות? הם לא משחקים ולא ישחקו מספיק כדי שזה יקרה. ואז אני עומד מול דילמה שאוהד אמיתי לעולם לא ייתקל בה: האם אני, לאור ההתנהלות הנפסדת של ונגר, צריך להתנכר לארסנל?

2. גם הסיפור הבא יוצר אצלי דילמה: מייקל ויק, חוויה מרוממת נפש של אתלטיות וכישרון ספורטיבי אבל גם רוצח כלבים מתועב, יפתח הערב כקוורטרבק של פילדלפיה מול ג'קסונוויל, ואני מת לראות אותו משחק. לא את פילדלפיה או את המשחק; את ויק. תקציר האירועים: ויק היה הפרצוף של אטלנטה - קבוצת הפוטבול והעיר - עד 2007, אז הודה במעורבות בארגון קרבות כלבים וישב 21 חודשים בכלא. פילדלפיה היתה הקבוצה היחידה שהסכימה לקלוט אותו עם שחרורו, ואת עונת הקאמבק שלו הוא העביר על הספסל. גם את העונה הנוכחית, שהתחילה לפני שבועיים, ויק פתח על הספסל. אולם אחרי שני רבעים הקוורטרבק הראשון של פילדלפיה נפצע והוא עלה על המגרש. ומה שוויק עשה במשחק וחצי העביר את אמריקה ואת כל מי שאוהב פוטבול על דעתו.

 מייקל ויק, NFL, קרבות כלבים / צילום: רויטרס

וכך אני מוצא את עצמי לא רק משתוקק לצפות בוויק משחק, אלא ממש חושק בהצלחתו. כי הצלחה של ויק משמעותה עוד ועוד מהלכים שמוציאים לי מהפה מילה אחת שהיא תכלית האובססיה שלי לספורט: וואו. צריך להבין: לראות את ויק רץ עם הכדור זה לא פחות ואולי יותר יפה מלראות את לברון ג'יימס עולה לדאנק, או את ליאו מסי מתייחס לשחקני הגנה כקונוסים. הבנאדם הוא שילוב של ברישניקוב ומייק טייסון הצעיר. ומצד שני: ויק לא רק מימן גידול כלבים בתנאים מחרידים והימר על הקרבות שאירגן; הוא רצח כלבים במו ידיו, אם בהטבעה, בחישמול למוות או בכך שהטיח אותם בעוצמה על הקרקע.

ויק אמנם שילם מחיר אמיתי (בנוסף לכמעט שנתיים בכלא הוא נאלץ להכריז על פשיטת רגל) בגלל מעשיו, אבל האם אני יכול פשוט לשכוח מהם ולתת לו לבדר אותי? ומה זה אומר עליי אם התשובה לשאלה הזאת היא כן?