העליון קיבל את בקשת קיבוץ להב לפיצוי מוגדל בגין בע"ח שהומתו

ב-1996, לאחר שהתגלתה מחלה בעדרי הצאן, הורתה המדינה לקיבוץ להשמיד את כל העדרים שבבעלותו ■ הקיבוץ, שהיה זכאי לפיצוי, טען כי הערכת השווי של עדר היעזים היתה נמוכה מדי

מה גובה הפיצוי שעל המדינה לשלם לבעלי עדרים של יעלים, עזים או בעלי חיים אחרים, שהומתו על-פי פקודת מחלות בעלי חיים? שאלה זו עמדה במוקד פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן אתמול (ב') בערעור של קיבוץ להב נגד המדינה.

לפני כ-30 שנה החל קיבוץ להב ביצירת זן חדש של בעל חיים, שילוב של יעל ועז. השופטת אילה פרוקצ'יה הסבירה זאת כך: "היעל הוא בעל חיים הניחן בבשר איכותי, דל שומן ועדין בטעמו; אולם הוא בעל חי קופצני, דבר המקשה על גידולו בעדרים מבוייתים. עז הבית, לעומת זאת, היא חיה מתונה בהתנהגותה, מבויתת ומתרבה במהירות, אולם הטעם והריח של בשרה ערבים פחות לאדם. מטרת הפרויקט היתה לפתח זן חדש של בעל חיים, שישלב בתכונותיו את איכות בשר היעל עם תכונות אופיה וקצב התרבותה של עז הבית. צאצא הכלאה זו מכונה 'יעז', שילוב של היעל ועז הבית".

אלא שתהליך הפיתוח של זן היעזים הוקפא ב-1992, וב-1996, לאחר שהתגלתה מחלה בעדרי הצאן שפותחו, הורתה המדינה לקיבוץ להשמיד את כל העדרים שבבעלותו.

החוק קובע כי בעליהם של בעלי החיים זכאים לפיצוי בגין המתת הצאן בהתאם להוראת המדינה. מנהל השירותים הווטרינריים קבע כי המדינה תשלם 725 שקל לעז בוגרת; 600 שקל לצפירה (בהריון); 750 שקל לזכר, ובין 225 ל-400 שקל לגדי, על-פי גילו.

הקיבוץ טען כי הערכת השווי של עדר היעזים היתה נמוכה מדי. בית משפט השלום קיבל את התביעה והגדיל את סכומי הפיצוי, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה והשיב את הסכומים המקוריים שקבע מנהל השירותים הווטרינריים, והתיק התגלגל לבית המשפט העליון.

פרוקצ'יה קבעה כי מאחר שהודעת שר החקלאות בדבר השמדת העדרים לא התייחסה ל"יעזים" באופן ספציפי, הרי שאין גבול עליון של פיצוי מרבי בעבור כל ראש צאן, ויש לפצות את הקיבוץ בהתאם להערכת שווי בעל החיים.

לדבריה, "היה צורך להעריך את ערכו של עדר היעזים בהתאם למשמעותו הקניינית, בהתחשב בפוטנציאל המחקרי הטמון בו, בשים לב להשקעה שכבר נעשתה, ולצפי לגבי ערכו עם השלמת תהליך המחקר בעתיד".

עם זאת, שופטות הרוב, פרוקצ'יה ואסתר חיות, דחו את דרישת הקיבוץ לשלם לו פי 5 מהערכת השווי של מנהל השירותים הווטרינריים, במקום פי 1.5 כפי שפסק בית משפט השלום, ובנוסף הן חייבו את המדינה בתשלום שכר-טרחת עורכי דין לקיבוץ בסכום של 30 אלף שקל.

השופט אליקים רובינשטיין, בדעת מיעוט, הציע להגדיל את סכום הפיצוי באופן צנוע בלבד. "עלינו להיות זהירים בכספי ציבור", כתב, והציע להעמיד את סכום הפיצוי על 1,100 שקל ליעז בוגר ושליש הסכום לגדי. (רע"א 3898/04).