חטאו האמיתי של דן מרגלית

בטלוויזיה היום יש מקום רק לחדשות יו-טיוב מונחות טוקבקים, לייקים ושאר מדדי גולשים

דן מרגלית הוא היום אחד מ-3 מגישי הטלוויזיה הבודדים בישראל שמצויים בעשור השמיני של חייהם.

מהפרשה הנוכחית שאופפת אותו רואים בבירור כמה מעט חן יש בהזדקנות זו מעל פני המסך. יש מי שיתלו את האשמה בראשי התקשורת הישראלית, אחרים בצופים, ויש שיאמרו כי זהו ניהול קריירה שגוי של מרגלית עצמו.

כך או כך, הסוגיה מעלה תהיות על משלח-היד העיתונאי והיחס אליו כאן.

דן מרגלית
 דן מרגלית

בטלוויזיה הישראלית אין מקום לתוכניות כמו "ערב חדש", ששומרות במשך 30 שנה על אותו פורמט ועל אותו מנחה. פה אין סבלנות למייק וואלסים או לארי קינגים.

זה מקום ל"חדשות היוטיוב" - תוכניות אקטואליה מוכתבות טוקבקים, ומדדי גולשים, שמגישיהן עומדים בעצבנות כאילו עוד רגע ימהרו החוצה מהאולפן.

כשאתה עיתונאי בן 72 שמבקש להמשיך ולהחזיק במקום עבודתך, אתה מצטייר פתטי. בוודאי כשאתה עובד בעיתון הלא נכון ועוד נוטה להשמיע דעות פה ושם.

מרגלית, למוד סכסוכים, לא נענש עכשיו על המרת תפיסותיו האידיאולוגיות, אם זו המילה המתאימה כאן. על מעשהו זה הוא מתוגמל על-ידי הברנז'ה העיתונאית שמפגינה כלפיו בוז ברור, שעשוי להגיע בקרוב אל במת התיאטרון בהצגה חדשה של אמנון דנקנר.

חטאו של מרגלית הפעם הוא לא במלחמתו באולמרט או בזליכה, אלא בזה שהוא עדיין כאן ולא מתכוון ללכת. למרבה האירוניה, את השיעור הזה הוא לא לומד מהטלוויזיה המסחרית חסרת הסבלנות, אלא דווקא מהשידור הציבורי המיושב.

זו האנומליה שבשידור הציבורי. קשה להאמין שבמדינה דמוקרטית מתוקנת, משכורתו של עיתונאי בכיר מגיעה משר החינוך, ותנאי העסקתו נידונים בלשכתם של החשב הכללי ושר אוצר. בעידן של 3 חברות חדשות, אינטרנט מהיר ואפליקציות חדשותיות בסלולר, יש עדיין גוף תקשורת בארץ בו יכולות הנחיה והובלת שידור נמדדות במכרז פקידותי וכבד.

בין אם על מרגלית לפרוש או להמשיך ולהגיש את "ערב חדש", יש לדאוג שזה יתקיים בכבוד.