איש השבוע: יצחק תשובה

רק ביממה שאחרי קלטו כוכבי המופע במשכן כנסת את עומק המבוכה, את גודל הטעות

יצחק תשובה, סופר-סטאר, כל כך רצה להיות אותנטי-אכפתי-חלוצי, עד שחטף תגובה ציבורית כמניפולטור רגשי למטרות הון.

זוגתו חיה, מאחורי כתפו הרחבה, צפתה בעצמה כואבת ורצינית עד אימה, מוגנת על ידי לוביסטית-על בתלתלי בלונד. המגה-יועצים רבי-ההון, הפרופסורים אמיר ברנע ויצחק סוארי, צמודי תשובה, נקלטו במבט יהיר, מתנשא על פרולטריון שלא מסוגל להבין את עומק חשיבות העסקים.

יורם טורבוביץ', עוד מגה-עסקי, ייצג, כדרכו, גם את ג'וב יו"ר דלק בהתמסרות והתמכרות. רק תנו להם טייקון, תשלמו היטב, הם יאמינו ויישבעו בו עד הסוף, יכתבו מאמרים ויחתמו על חוות דעת מגובות בנתונים ונוסחאות. מה לא עושים בשביל פרנסה.

יצחק תשובה 2008
 יצחק תשובה 2008

החברים האמריקנים מנובל אנרג'י, שמות ברמת-על, לאוסון פרימן ועו"ד אייב סופר, אולי כבר תפסו, טו-לייט, שבכל פעם שמאיימים עלינו אנחנו דווקא מתחזקים. ובכלל, אנחנו שונאים נבחרים שמתכופפים בפני הפריץ, לא חשוב מאיזו עדה הוא.

המבוכה הפוליטית הגדולה הייתה של ח"כ אופיר אקוניס, ליכוד, יו"ר ועדת הכלכלה, במאי, מפיק ויוצר. ביבי-הקטן, כל כך התאמץ להיות הלוחם עד זוב דם עבור הכלכלה החופשית, עד שתפס, ביום שאחרי, שהעובדה שלקח את כל הסיפור ללוחמנות פוליטית נגד "השמאל הפונדמנטליסטי", דווקא העמידה אותו כנכלול, כנוע-טייקונים. והוא, מתברר, בכלל תומך בהעלאת הכנסות המדינה מגז, ומאמין גדול בוועדת ששינסקי.

גם יריבו מבית, ח"כ הליכוד כרמל שאמה, שדווקא התבלט בווכחנות מול כניעותו של אקוניס, קלט, גם זה מאוחר מדי, שלא מיצה ולא ניצל מספיק את המעמד. רק אחרי יממה נזכר לספר כי "הוסבר לי על ידי שליחים שונים שאם לא אוריד פרופיל בעניין תמלוגי הגז, הדבר עלול לעלות לי בכיסא יו"ר ועדת הכלכלה".

מי שחגג בגדול, לצד לוחמות ישראל- ביתנו, אנסטסיה מיכאלי ופאינה קירשנבאום, שהסתדרו בזוגות לדברר את עמדת המנהיג -האחד והיחיד, אביגדור ליברמן, נגד העלאת תמלוגים, הם האיראנים, אחמדינג'אד, הטרור, הלבנונים, הכלכלה הסובייטית שעלתה מן האוב.

מילה למיכאלי: צריך לעשות שיעורי בית. עם כל הכבוד לשותפים, ויש כבוד (שטייניץ אמר בראיון שצריך להמליץ על תשובה לפרס ישראל), הציבור כן תמך וכן השתתף במימון החיפושים בצורה של הטבות נרחבות למחפשי גז ונפט. שימי לב: "ניכוי אזילה". הכרה בהוצאות הוניות כהוצאה שוטפת. הרחבת ההכרה לחיפוש, קידוח, תשתית, הפקה, שיווק... הטבה לגיוסי הון ביחידות השתתפות. מס חברות מופחת. הטבות במכסי יבוא לציוד. הטבות בתשלומי בלו. הכרה בהפסדים שנצברו בפרויקטים אחרים שהתבררו כעקרים...

מי שעוד ניצח, מרחוק, מניו יורק, הוא יוזם המהלך, שר האוצר יובל שטייניץ, שכבר באוגוסט 2009 ישב עם בנימין נתניהו, המכריע הסופי. הם דיברו על "המחדל החמור" של מדינה שלא מקבלת תמורה נאותה לנכסיה והחליטו שהכנסות עתידיות מגז יועברו לשיפור תשתיות, חינוך וסיוע לתעשיות העלולות להיפגע, כפי שקרה במדינות אחרות, באמצעות הפיכת תעשיית הגז לקטר צמיחה עתידי. "שהברכה לא תהפוך לקללה", סגרו ביבי ויובל.

שלושה עקרונות מובילים את מלחמת גז בגז: הראשון נוגע לרמת ההכנסה הכוללת של מדינת ישראל מהגז - שהיא מן הנמוכות בעולם; השני: למדינה ריבונית יש זכות לנהל מדיניות מסים. להוריד ולהעלות. לפי הצורך, לפי הצדק. כך עושות כולן. כל המדינות הדמוקרטיות. גם בגז טבעי. גם בנכסי טבע אחרים. גם ארצות הברית, גם אלסקה גם קליפורניה.

העיקרון השלישי נוגע לשינויים ברמת המס: לפני 12 שנה, כאשר דלק-נובל אנרג'י התחילו את סיפור הגז, היה מס ההכנסה בישראל גבוה הרבה יותר. מס חברות עמד בתחילת העשור הקודם על 36%. היום זה 25%. ב-2015 יירד ל-20% וב-2016 יתייצב על 18%. מס שולי גבוה ליחידים עמד בעת ההיא על 55%, היום עומד על 45%, ב-2016 יתייצב על 39%. כמו כולנו, הרווחת מר תשובה, בכבוד בדין ובצדק, מהורדת המסים. אז, אנא, קבל באיפוק את העלאתם הצפויה.

stella-k@globes.co.il