בדרך לראיון עם לורנס בנעים, מייסדת "סטילטו", מגזין האופנה השני בחשיבותו בצרפת, אני תוהה מדוע בחרה בנעים, העורכת האנינה, למקם את משרדי המערכת שלה באזור של זנות וקונפקציה. התשובה מתבררת מיד, מול הבניין העתיק, עם דלת עץ מגולפת ומפוארת שנפתחת לחדר מדרגות מסתלסל, מרופד בשטיח רך ואדום. כאן מסתתר עולם של סטייל, יוקרה, אופנה ויופי.
סטילטו, אותו עקב נעל מחודד, הוא להב באיטלקית, סכין קטנה. "זו דרך להישאר זקופה, וזה גם נשק", מסבירה בנעים, "החידוד הזה, העקב, הוא כמו שפתון, הנשק של האישה".
כשאני אומרת שעל סטילטו נשים מוגבלות בתנועה, מרגישות משותקות, היא מתקוממת: "האישה היום משותקת? ממש לא. אני מפרשת את זה אחרת, אני חושבת שאנחנו משחקות, מתחפשות".
- את חושבת שצרפת זקוקה לעוד מגזין אופנה?
"זה היה הצורך שלי להקים אותו. כשאת הולכת לשוק, את צריכה לדחוק את מקומך פנימה בין הדוכנים. גם בתחום האופנה אין מקום. היה לי חשק לעשות מגזין שמעלה את ערך הד.נ.א של בתי האופנה, כי רציתי לעשות יותר מליצור אימג' פוטושופ של דוגמניות. אני מקווה שסטילטו מספיק מחודד ובו-זמנית נגיש לאלה שרוצים לפרש את קוד האופנה של התקופה, עם מבט יותר נדיב ופחות כמו מגזין רכילות. אני לא רוצה להתפשר ולפרסם מגזין עם הורוסקופ בסוף".
כל מי שראה את "השטן לובשת פראדה" מצפה לעורכת אופנה בת-דמותה של אנה ווינטור, עורכת ה"ווג" האמריקני ואימת האופנה העולמית, שרודה בעובדיה, גורמת למעצבי-העל לשקשק ומכתיבה את הטרנדים העולמיים.
בנעים היא אנטי-אנה. בשיער אדמדם, מכנסי ג'ינס מעוצבים וסוודר צבאי שחור עם טלאים מבית פול סמית, היא מחכה לי בחיוך רחב, ועוברת לצרפתית בגוף שני יחיד - פנייה פשוטה בין חברות. היא מגישה לי שוקולד "שיוצר במיוחד עבור סטילטו על-ידי השוקולטייה ז'אק ז'נאן, וגם 3 פנקסים שקארל לגרפלד, אן ואלרי האש וסטפנו פילאטי מאיב סן לורן עיצבו במיוחד עבור 'סטילטו'".
"סטילטו" מתחרה כיום ראש בראש מול ה"ווג" הצרפתי (בעריכת קארין רויטפלד), שחולש על עולם האופנה העולמי ביחד עם תאומו האמריקני (בעריכת ווינטור). רויטפלד ידועה בעובדה שכל העובדים שלה מחויבים להיות חטובים ויפים ושלעולם אינה נושאת תיק, שכן זהו "מראה וולגרי". ווינטור גוזמת את שערה לתספורת קארה סימטרית וחמורה, שמשקפת את האופן שבו היא שופטת את עולם האופנה.
- אני מודה שלפני הפגישה אתך תהיתי אם יהיה דמיון בינך לבין אנה ווינטור, כמו בין "סטילטו" לבין "ווג".
"ההבדל בין אנה לביני הוא שאני לא מקדמת את עצמי, אלא את המגזין. 'סטילטו' הוא עיתון פרטי, ואני עושה בו הכול מאלף עד תו. האיפיון האישי שלי לא חשוב. הכוכב הוא הבגד, המעצב. בלתי אפשרי בעיניי שגם השחקנים וגם הקהל יהיו על הבמה. אני מגיעה מתרבות עיתונאית, והיום עורכות אופנה עובדות עבור המותגים. אני קודם כל עורכת, ומטרתי היא לחגוג את היופי בכל האספקטים שלו - את תרבות החיים, מלונות בוטיק, חנויות קונספט".
- בסרט "גיליון ספטמבר", שמתעד את עבודתה של ווינטור על הגיליון הכי חשוב שלה בשנה, עולה דמות נוקשה שיודעת מה היא רוצה.
"נדהמתי לראות אותה הולכת אל המעצבים, והם מסכימים למשחק המשפיל הזה שבו היא שופטת אותם ואת העבודה שלהם, ונכנעים לה. אנחנו כבר לא בתקופה שבה המעצב ממתין לעורכת, שתחרוץ את גורלו. זו לא דרכי. העיתונות שאני עושה היא סוג של שיתוף-פעולה".
- מה גרם לה לנהוג ברודנות כזאת?
"אין ספק שזה המשבר הכלכלי. פעם חשבו שמה שיפה ישפר את העולם, עם המשבר נעלמו הפנטזיות. בצרפת יכולים למרר את החיים לניקולא סרקוזי, אבל הראייה שלנו את האופנה היא סובלנית. אין איסורים. את יכולה ללבוש שמלה משנה שעברה, כי אין לך כרגע כסף לקנות שמלה חדשה, וזה יתקבל. באנגליה זה יעבור אפילו הרבה יותר, כי יש שם עידוד למקוריות. דווקא לאמריקנים, עם הדמוקרטיה המובהקת, יש ראייה אוטוקרטית של אופנה, ושם ישפטו אותך על זה שאת לובשת שמלה מהעונה הקודמת. זו תהיה השמלה הלא נכונה".
- יש לך גם מילה טובה לומר על ווינטור?
"בוודאי. יש לה עין נדירה. היא מנסה לראות את המקסימום באופנה והיא מצליחה".
- בצרפת יש את קבוצות היוקרה, השולטות במותגים הכבדים - LVMH עם לואי ויטון, ז'יבנשי, דיור ו-PPR עם סן לורן וגוצ'י.
"נכון, הן קבוצות ענק, ויש לנו נטייה להפוך אותן לשטן, אבל הן גם מחוללות שינוי. קחי את שאנל, לדוגמה, ששמו דגש על פיתוח אמנות, רכשו בתים ושיפצו אותם לרווחת הציבור; גם לואי ויטון שיקם סטודיו נעליים הרוס באיטליה, והחיה מחדש את המותג. התאגידים עם הכסף הגדול משקיעים בהיסטוריה של האופנה, הם בכל זאת בעלי מצפון".
"אופנה מלבישה ומפשיטה אותך"
בניגוד למבנה העתיק, בחלל המערכת שולט עיצוב מודרני. קירות המערכת מקושטים בצילומי נשים בעקבים בגובה בלתי אפשרי, וכ-10 עובדים יפי-תואר מרחפים סביב, כל אחד מהם לבוש יותר יפה מרעהו. פה ושם פזורות שקיות עם לוגו של קנזו, פראדה ופול סמית. על הקירות ממוסגרים איורים עם הקדשות לבנעים - מאיב סן לורן, קארל לגרפלד, כריסטיאן לובוטן וסוניה ריקייל. כולם ציירו עבורה, כמה מפתיע, נעלי סטילטו.
היא החלה את דרכה כעיתונאית ב"ווג" הצרפתי, "העורכת דאז לימדה אותי את כל מה שאני יודעת. כיום 'ווג' הוא ייצוג של כוח ולא של יכולת".
- מאיפה התחיל העניין בכתיבה על אופנה?
"בצרפת האמינו שעיתונאי אופנה כותב על דברים טיפשיים ושטחיים. אני חשבתי שאופנה היא פלטפורמה להתבוננות מעניינת על התקופה מבחינה פסיכולוגית ותרבותית. הבנתי שיש באופנה צד חלומי, שגורם לאינטלקטואלים להחשיב אותה כשטחית, ובעיניי יש בה דווקא צד טרגי. היא מספרת על רגעים לבביים, רגעים רגישים. באמצעות נשים שלובשות שמלה, האופנה מעבירה מסר שהמעצב הוא המוסר שלה.
"תמיד התרגשתי מהקשר הזה בין האופנה, שמגלמת בתוכה את היוצר, המעצב, האמן, מול העין המסתכלת עליה, של המבקר, לבין גוף האישה או הגבר שלובשים את היצירה. הבגד הוא לקט הפירורים שהוא הזיהוי שלנו. אופנה מפשיטה את מי שיוצר את הבגד, ובמקביל מלבישה אותך בהגנה, שריון וקישוט. אני אוהבת את הרעיון שבגד הוא שריון של פיתוי, של כיבוש, וגם אלמנט שמסייע לנו להיעלם כשצריך".
- זה גורם לנשים להיות ציידות של בגדים. ראית איך התנפלו על פתיחת M&H בישראל?
"זה אומר שלאופנה יש סיבה להתקיים, לפחות כמטאפורה. החיים בישראל כל-כך קשים, שיש צד בהול לחיות מהר, ואולי הבהלה על החנות הראשונה של המותג היא ביטוי לזה. חוץ מזה, זו ההוכחה שנשים הן ציידות גברים, וכל עוד הן יהיו כאלה הן ירצו להיות יפות. הן צדות גברים או תחליפי גברים".
- תחליפי גברים?
"לפעמים, כשגברים מאכזבים נשים, הבגד הופך למאהב שיפתה נשים אחרות. יש סוודרים מקשמיר שאת פשוט לא רוצה להוריד, כי הם כמו כרבול בין זרועותיו של בן-זוגך. יש גם בגדים שמשמינים ומכערים, והם לא החברים הכי טובים. אבל בגדים ממלאים היום תפקיד לא ייאמן, למרות שיש יותר מדי נשים שנטשו את הבגד לטובת ניתוחים פלסטיים, במחשבה שאם הן יקנו לעצמן גוף חדש, הן לא יהיו זקוקות יותר לבגד. היום אנחנו בסופו של עידן שבו אנחנו קונות לעצמנו חזה, שפתיים, שעון. הכירורגיה הפלסטית הפכה לאויב האופנה".
- אז מה יהיה עם האופנה?
"האופנה עכשיו חזרה לאופנה. יש עכשיו מגמה של הפסקה עם הניתוחים הפלסטיים וחזרה אל הבגד. המשבר הכלכלי חשף הכול. ניפח את הכיעור - חזה, בוטוקס, כל מה שמתפוצץ במטוס. יש היום חזרה לאלגנטיות אירופית, לתרבות הראשונית של הבגד, לרעיון של התנועה העדינה, הפיתוי המרומז וגם לאמנות חיים".
- איך זה מתקשר למשבר הכלכלי?
"הגענו לרשע וברבריות של קווי המתאר של הגוף. עד עכשיו פתחת מגזיני אופנה ומצאת אישה שהיא הכלאה בין פוטושופ לרוקיסטית. אישה חצי-ביונית, דמות קומיקס. זה היה עולם וירטואלי, ועכשיו אנחנו חוזרים לקונקרטי. בעולם הגסטרונומי רואים את זה בוויתור על מזון מולקולרי וחזרה לאוכל אמיתי. חוזרים היום לקלאסיות של פרופורציות, לתרבות החליפות המדודות".
- אילו מעצבים צרפתיים את אוהבת?
"אלבר אלבז, מארק ג'ייקובס, וגם מעצבים צעירים ופחות מוכרים".
- מה את חושבת על הסטייל של קרלה ברוני?
"יש לה המון אישיות. היא מאוד יפה ויודעת לשחק נהדר עם המראה שלה ליציאות בערב. כשהיא נוסעת בעולם בתפקיד, נדמה לי שהיא פחות נינוחה. ברוני היא אחת הנשים היחידות בעולם שמכירה את הגוף שלה בצורה כל-כך מובהקת. אני מעריצה את המראה שלה".
החיים בסיר לחץ של אופנה
בנעים מתלבשת אצל לנוון, סן לורן ולואי ויטון, ומחברת אותם עם מותגים פחות גבוהים. "אני אוהבת שבמלתחה שלי יש ערבוב של בגדים יפים עם פריטים אחרים".
היא נשואה לכלכלן שתומך בעיסוק האופנתי שלה ואם לשני ילדים, בן ובת. "בתי רק בת 8, אבל היא כבר מתאפרת. היא מתלבשת כמו מבוגרת - סקיני ג'ינס, חולצת פסים של שאנל, שמלות אולטרה מודרניות".
- מעניין מי השפיעה עליה.
"ממש לא. הייתי רוצה שתתלבש כמו ילדה".
הקשר שלה עם ישראל הוא הדוק וסימביוטי. היא מבקרת בארץ לפחות פעמיים בשנה, מצוידת ברשימת כתובות נכונה. "אני אוהבת לצעוד על החוף בבוקר מוקדם, אוהבת את המסעדה הוטל מונטיפיורי, חומוסיות קטנות ביפו, את החנות של שרית שני-חי. המקום החביב עליי ביותר הוא בית ביאליק".
- ואפילו הקדשת גיליון של "סטילטו" לישראל.
"אני אוהבת לעשות פרויקטים עם ישראל, בגלל שיש שם אנרגיה אמנותית. מבחינתי, ישראל היא הבטחה של עולם אפשרי, מיזוג בין אירופה למזרח ולאפריקה. יש בישראל הד רב להיסטוריה שלי ולעתיד שלי".
כתבות
ני"ע
